מאת- צורי חסון

החזרה לגנים, בתי הספר, פתיחת הקניונים ואפילו שובם של הישיבות עושים רושם שימי ה”קורונה” הלא קלים שעברו עלינו, נמצאים לקראת סיום. אני תוהה, אם מישהו זוכר כשזה התחיל באיסור התקהלויות של מתחת ל5000 איש, משם הדברים התדרדרו די מהר. בהצלחה נסגרו בתי הספר, הגנים, בתי הכנסת ואז גם מניינים באוויר הפתוח המשק נוטרל כמעט לגמרי וחוץ מ”עובדים חיוניים” כולנו עברנו לעבודה מהבית או יצאנו לחופשה ללא תשלום, כשלא ידענו אם ומתי נחזור ממנה. אנשים בישראל חלו ונפטרו כשנראה שאת הפגיעה הקשה יותר ספגו הקהילויות היהודיות הגדולות בתפוצות מבחינת כמות החולי ובעיקר בכמות הנפטרים, אבל גם מצד הפגיעה במרקם הקהילתי, ששם מחוץ לארץ ישראל, איפה שבתי הכנסת ובתי הספר הם המקומות היחידים בהם אפשר לראות ולהרגיש יהדות נסגרו באופן מוחלט. לעומת נזקים אלו שנגרמו כתוצאה ישירה מנגיף ה”קורונה”, אין כמעט מי שלא נפגע באופן עקיף על ידו בין אם זה במישור הכלכלי, הנפשי, הזוגי או האמוני. אני יכול להעיד על עצמי, שהדבר שהיה לי הכי קשה בתקופת ה”קורונה” היה חוסר הוודאות של השבועות הראשונים, כשמצד אחד במהדורות החדשות הופיעו מנהיגי המדינה יחד עם ראשי מערכת הבריאות והציגו תרחישי אימים של עשרות אם לא מאות אלפי חולים, ביניהם מתים רבים וקריסה של מערכת הבריאות. מהצד השני לא הוצג יעד או דרך כלשהי שאחריו הסגר יופסק ומתי כל זה ייגמר. כל זה דרש ממני לא מעט אמונה וביטחון בקב”ה כדי לעבור את התקופה הזאת ולצאת ממנה בצורה טובה.

מעבר לכל הדברים שהוזכרו לעיל נגיף הקורונה הביא עמו לא מעט דברים נוספים. הוא שינה את התפיסה שלנו לגבי הדרך בה אנחנו בה אנחנו יוצרים קשר עם אנשים, איך אנחנו מתנהלים במרחב הציבורי, מה אנחנו עושים כשאנחנו נפגשים עם בני משפחה מבוגרים, הכניס לחיינו את המסיכות שלא נראה לי שאי פעם חשבנו שנעטה בכל יציאה מהבית ויותר מהכל הוא שינה את המודעות שלנו כלפי הסביבה שלנו ואיך אנחנו אמורים להתמשק אליה באופן כללי. כל זה גרם לנו (במיוחד עבורנו הישראלים שאוהבים ורגילים במגע) להשתנות ממש מקצה לקצה, לשמור על ריחוק עם חברתי ולהימנע ממגע חברי ומשפחתי שהוא חלק מהדנ”א התרבותי שלנו.

התורה שבכתב ואחריה התורה שבעל פה מכילות בתוכם הלכות רבות וסבוכות עם פרטים ומשתנים רבים הנוגעות לטומאה וטהרה שמקיפות כמעט את רוב תחומי החיים ביניהם אכילה, פטירה, לידה, נידה ומלחמה. ההלכות האלו קשורות ברובם המוחלט לבית המקדש ולעבודות השונות הנעשות בו ולאיזורים בבית המקדש בהן הן מתקיימות. באלפיים השנים האחרונות, שבעוונותינו הרבים אין לנו בית מקדש, הלכות אלה הפכו ללא רלוונטיות עבורנו. לא רק זאת, אלא שזה נראה לנו כל כך רחוק ממציאות חיינו שאי פעם נוכל לקיים את ההלכות האלה. אבל אז הגיעה מגיפת הקורונה וראש הממשלה בכבודו ובעצמו הסביר והדגים לנו איך אפשר לקיים את אותם הלכות. שטיפת ידיים יסודית אחרי כל מגע או משטח שיש לנו ספק אם הם נגועים,לשמור נגיעה מכל מי שלא בסביבה הקרובה שלנו, אי קיום התקהלויות שבהם יהיה אפשר ליצור הדבקה המונית. כל ההנחיות האלו יתאימו די טוב למצב בו יש בית מקדש וכדי להיכנס אליו אנחנו צריכים לשמור על הטהרה שלנו.

אני חושב שהתיאור שהעליתי הוא דוגמא טובה לאופן בו אנחנו כבני אדם בכלל וכיהודים בפרט יכולים להסתגל בצורה כה מהירה למציאות משתנה, ולהגיב אליה בצורה טובה. נכון, לא כולם הצליחו להסתגל כל כך מהר אבל אפשר לראות שרוב האנשים כן הכניסו את עצמם למעין מצב פעולה חדש. לדעתי זה יכול להיות שיעור טוב עבורנו עכשיו כשהתלמידים של כולנו הולכים לחזור בקרוב מאוד. אנחנו צריכים להיות מודעים ולהעריך את יכולת ההסתגלות האנושית ולדעת שהיא אפילו גדולה יותר אצל צעירים. זה יכול להיות שיעור עבורם לגבי העתיד והחששות שיש להם ממנו, במיוחד מאיך יראה העולם לצד ה”קורונה” אבל גם דברים יותר נורמליים כמו גיוס לצה”ל, זוגיות וכניסה לעולם העובדה.