בלב פרשת “אמור” אותה קראנו בשבת האחרונה נמצאים פסוקים רבים שיש להם השפעה משמעותית ביותר על לוח השנה שלנו, אף על פי שאין לזה בהכרח שייכות לרמת הדתיות שלנו וכל זה למרות שעברו יותר משלושת אלפים שנה מאז שהם נכתבו . מדובר בפסוקים שמתארים את מועדי השנה שלנו: פסח, ספירת העומר, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות. את אחד מהם עברנו ממש לא מזמן ואנחנו בעיצומו של השני לקראת השלישי.

בדרך כלל אנחנו חווים את החגים כל אחד בנפרד עם מצוות ומשמעויות המיוחדות עבורו, אבל כשאנחנו קוראים את הפרשה אנחנו מקבלים את האפשרות לראות את כל החגים ממעוף הציפור. דבר זה מאפשר לנו ללמוד ולהבין יותר טוב את התהליך אותו המועדים מעבירים אותנו ואת הקשר בין כל אחד מהם.

כנזכר תיאור המועדים מתחיל מתחיל מפסח, שחל בחודש ניסן, שבתורה הוא ראשון לחודשי השנה וממשיך בספירת העומר המובילה לחג השבועות, שזו בדיוק התקופה בה אנחנו נמצאים עכשיו. “אור החיים” בפירושו על התורה מסביר ששבעת השבועות שאנחנו סופרים הם כנגד ספירת שבעה ימים נקיים ללא דם נידה, אותה סופרת כלה לפני יום חופתה. פירוש זה מתחבר עם המשנה (תענית, פרק ד’, משנה ח’) שמדמה את יום מתן תורה ליום ה”חתונה” בין הקב”ה לכנסת ישראל.

מה שקשה עבורי, כמי שגדל על סרטים וסדרות הוליוודים וספרות מערבית היה שבדרך כלל החתונה היא השיא, אחרי שהזוג עבר משבר בדרך אליה. אחרי אותו שיא הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה, כשהזוג המאוהב הולך בידיים שלובות אל עבר השקיעה. אבל בתיאור המועדים של התורה אחרי “החתונה” הסיפור רק מתחיל.

בין שבועות לראש השנה נפער מעין בור שבמהלכו על פניו לא קורה כלום מבחינה של חגים לאורך תקופה ארוכה. אבל כמו בסיפור מכירת יוסף שהיה בבור ריק שאין בו מים, אבל הגמרא מפרשת שהיו בו נחשים ועקרבים. כך גם גם באותו בור של זמן אנחנו יודעים שהייתה נפילה רוחנית קשה בדמות בניית עגל הזהב ושנה לאחר מכן חטא המרגלים, שפגעה בקשר שבין הקב”ה לכנסת ישראל. כמו כן מאז באותה תקופה של השנה נחרבו שני בתי המקדש והתרחשו אסונות רבים לעם ישראל גם בימינו. תקופה זו מקבילה לקשיים הפוקדים זוגות רבים בתחילת נישואיהם.

אחריהם מגיע ראש השנה, שנקרא יום זכרון שהוא סמל לזה שאנחנו זוכרים את הטוב שהיה לנו בהתחלה כשהכרנו ואת המחויבות שיש לנו אחד כלפי השנייה. בזכות אותו זיכרון מגיעים ימי התשובה בהם אחרי הריחוק אנחנו שבים אחד אל השנייה כשבשיאם אנחנו מוחלים אחד לשנייה ביום הכיפורים. רק אחרי שהתרחקנו ושבנו אנחנו יכולים להיות אחד עם השנייה בקשר ברמה יותר גבוהה. בהתחלה זה צריך להיות מחוץ לסביבת הנוחות כמו בסוכות שלנו כדי שנעריך, נתעמק ונשמח בקשר שלנו ואז ביום האחרון של שמיני עצרת אנחנו יכולים באמת להיות לבד וביחד בתוך הבית. בנוסף לכך יש עוד הבדל נוסף בין התורה לסיפור ההוליוודי, והוא שאנחנו עושים את התהליך הזה כל שנה ואנחנו אף פעם לא נחים על זרי הדפנה, אלא אנחנו נמצאים בתוך מחזוריות שכל פעם אנחנו צריכים להתקדם בתוכה ובעזרתה.

התורה מלמדת אותנו דרך משל זוגי זה, שהדרך לקרבה ודבקות עוברת דרך תנועה של קדימה ואחורה ולא בהגעה לנקודה מסויימת שאחריה הכל מסתדר. כך גם אני רואה את תהליך החזרה שלנו לשגרת הלימודים, אחרי שעברנו תהליך של התרחקות קיבלנו דרך הלמידה מרחוק הזדמנות להיזכר בכמה שאנחנו מתגעגעים ללמידה אמיתית ופרונטלית ועד כמה שזה לא אמיתי בלי זה. כך גם אנחנו חוזרים לשגרה לאט לאט, לא בבת אחת כדי שעדיין נעריך את מה שהיה שחסר לנו.  אני מקווה שעל ידי תהליך זה שאנחנו עוברים, נוכל להיכנס לשגרת לימודים חדשה ומוצלחת בהרבה ולא נצטרך עוד תקופת התרחקות.