אחד הדברים, שהתקופה המוזרה והמלחיצה שאנחנו נמצאים בה שמה במוקד הוא יצירת ריחוק חברתי בין אנשים, דבר שגזר על כולנו מעין בידוד ברמה כזו או אחרת. סבים וסבתות לא מתראים עם נכדיהם, עובדים לא רואים את עמיתיהם וחברים לא נפגשים אחד עם השני. נכון יש שיחות טלפון, פייסבוק, ווטסאפ, סקייפ וזום, אבל זה לא באמת קשר אנושי עם כל המשמעויות שיש לקשר כזה ועבורי זה אחד השיעורים החשובים שהספקתי ללמוד עד עכשיו מימי הקורונה.

הוכחה לזה אני ואשתי קיבלנו כשהייתה לנו הזדמנות במקרים שונים לשוחח בשבילים של הקיבוץ עם השכנים שלנו (כמובן תוך שמירה על המרחק המותר וכל תנאי הזהירות). אומנם אני נהנה להיות עם אשתי והילדים ואני מאמין שהיא גם נהנית להיות איתנו, אבל עבור שנינו החוויה לדבר עם אנשים אחרים כשזה לא בשיחת ווידאו או טלפון הייתה ללא ספק חוויה מרעננת, מהנה ומפתיעה.

בימים שלפני משבר הקורונה, כשהיינו במפגשים חברתיים או עסקיים עם אנשים אחרים, אני מניח שאצל רובנו התעסקות בטלפון תוך כדי אותו מפגש הייתה חלק אינטגרלי בלתי נפרד מעצם אותה התרחשות. אני יודע שנכתבו על זה מעט דברים והועלו הצעות ודרכים לנסות למנוע את זה, אבל לצערי אני חייב לומר ממה שאני רואה אצלי וגם אצל אחרים, המצב נשאר ברוב במקרים אותו דבר, כשלרובנו היה קשה מאוד להתנתק מהמכשיר הנייד שלנו ולתת את תשומת הלב המירבית למי שנמצא סביבנו.

השאלה שמתעוררת אצלי בראש בימים אלה, היא האם העובדה שכעת שאנחנו "מופצצים" בזמן מסך מכל הכיוונים ואנחנו מרגישים את החוסר בקשר אנושי, אז כשנחזור לשגרה כלשהי בזמן ובצורה שבה זה יקרה,  נעריך יותר את אותו קשר ונזנח קצת את המסכים? או שהכל יישאר אותו דבר ואף יחמיר כתוצאה מכך שאנחנו דוחפים את התלמידים שלנו לשימוש מוגבר במסכים?

לדעתי, זו שאלה שאפשר לשאול בניסוח שונה על מעט נושאים שקיבלנו עליהם זווית ראייה שונה במהלך החודש האחרון. אבל אולי לפחות ביחס לשאלה הזאת יש לנו כמחנכים אפשרות להשפיע על התשובה בכל הנוגע לתלמידים שלנו. אני חושב שבחלק מהמפגשים הוירטואליים שיש לנו בזמן הקרוב, מעבר לנושאי השיעור עצמם יש לנו הזדמנות להעלות את נושא המדיום בו אנחנו משתמשים עכשיו כדי להעביר את השיעור ועד כמה ברי מזל אנחנו שבמצבי משבר לא רגילים כמו זה שאנחנו נמצאים בו עכשיו, יש לנו עדיין אפשרות להתראות ולקיים שיעורים. עם זאת אפשר גם להעביר שני מסרים חשובים, הראשון הוא שאומנם הטכנולוגיה נפלאה, אבל היא לא הדבר ה"אמיתי" ואנחנו לא יכולים להגיע לאותה רמה של למידה ותקשורת כמו שהייתה לנו בכיתה. המסר השני והמרכזי הוא למרות שלטכנולוגיה ישנם צדדים נפלאים שעוזרים לנו מאוד, יש בה גם צדדים פחות טובים שגורמים לנו ללמוד ולתקשר פחות טוב בהרבה מקרים.

כמו כן מלבד שני המסרים האלו, בזמן הלמידה מרחוק אני הייתי מנסה להזכיר מידי פעם את העובדה שהמצב האופטימלי הוא, כשאנחנו נמצאים ביחד בתוך חלל משותף, אז אנחנו באמת יכולים לראות אחד השני ולהרגיש אותו. כשנחזור ללמידה פרונטלית אני הייתי מדגיש את כמה שזה יותר טוב ונחמד ללמוד ביחד באותה כיתה לעומת מסך.

אני יודע שהדברים האלה נראים אולי קצת מלאכותיים ובנאליים, אבל אני באמת חושב שיש פה הזדמנות פז להילחם במגפה אחרת שנמצאת איתנו כבר הרבה זמן והיא אובדן היכולת ליצור ולקיים קשרים בין אישיים ומעבר לנהל את רוב ההתקשרויות שלנו דרך מסכים. דבר שקיים באחוזים גדולים במיוחד בדור הצעיר. אני חושב שייתכן ויש לנו פה מתוך כל הקושי הזדמנות ליצור משהו טוב, שיכול להיות נקודת מפנה וכדאי לנו לתפוס את ההזדמנות הזו בשתי ידיים.

אם יש לכם הערות או רעינות כלשהם אשמח לשמוע אותם.