שמעתי השבוע סיפור מאחד המרצים שלי שממש גרם לי לחשוב.. הוא סיפר לנו על הילדות השמחה שהייתה לו בסוף שנות השישים למשפחה ממוצא עיראקי ואב שהיה רב של הקהילה בעיירה שכל תושביה היו בני עדות המזרח. הוא סיפר לנו על השבת הראשונה שלו בישיבה התיכונית אליה הוריו שלחו אותו, ישיבת נחלים בפתח תקווה, שבאותם ימים הייתה ישיבה אשכנזית באופן מובהק. לכבוד השבת הראשונה בישיבה אמא שלו קנתה לו חולצה חדשה, חולצה צבעונית ויפה, שהוא מאוד התרגש ללבוש. כשהוא נכנס לבית הכנסת לתפילת קבלת שבת הוא ראה מחזה שאליו הוא לא ציפה, כל התלמידים היו לבושים חולצות לבנות ורק הוא לבוש בצורה שונה. הוא לא ידע את נפשו מרוב מבוכה.
סיפור זה היה דוגמא לרגשות אותם הרגישו בני עדות המזרח באותה תקופה ושעדיין קיימת ברמה מסוימת גם היום. הרגשה שלהלכות, למנהגים והתרבות שלהם אין מקום במרחב האשכנזי ששלט ואפשר לומר עדיין שולט בהלך הרוח והתודעה בקוב מוסדות החינוך, שמחזיקים בהשקפות דתיות לאומיות, בהם ציבור התלמידים הוא מעורב מבחינה של עדות (להבדיל ממוסדות החינוך החרדים, שבהם יש הפרדה עדתית והשקפתית די מובהקת, אבל זה נושא לדיון אחר).
אומנם, עוצמתם של רגשות אלו פחתה בשנים האחרונות כתוצאה משלושה גורמים: המערכת עצמה התמתנה והיא יותר פתוחה לקבל קולות חדשים, הציבור המזרחי הצליח לצבור יותר כח פוליטי, הלכתי, כלכלי ותרבותי בתוך ההישראליות וחלה היטשטשות גבולות מסוימת בין מה זה אשכנזי ומזרחי, כיוון שגדלה כמות המשפחות המעורבות. אך אותם רגשות, של דחיקת המסורתיות המזרחית או לפחות תחימתה במקום די מצוצמם עדיין קיימים בתחומים השונים בציבוריות הישראלית ובמיוחד בתחום החינוכי.
במגזר הדתי יש לאותה דחיקה ביטוי עוצמתי יותר כתוצאה מההבדלים העמוקים הקיימים בהלכות ובמיוחד בתפילות הקיימים בין אשכנזים למזרחיים. בישיבה התיכונית בה עבדתי זה בא לידי ביטוי בכך, שהתפילות נוהלו תמיד לפי נוסח אשכנזי מבלי להתחשב בכך שבערך עשרים וחמישה אחוזים מהתלמידים היו מזרחיים. אומנם במהלך השנה ההבדל בנוסחי התפילות הוא לא כזה אקוטי, אבל גם במהלך התפילות של ראש השנה ויום הכיפורים בהם ההבדלים בתפילות הוא הרבה יותר דרמטי ולא מעט יישובים מציעים מניינים נפרדים, לא הייתה אפשרות לתלמידים המזרחיים להתפלל לפי הנוסח אליו הם רגילים מבית אבא. דבר זה הוביל לכך שהרוב הגדול של אותם תלמידים בחר להישאר בבית ולא להיות עם חבריהם בחוויה המיוחדת של אותם ימים. להגנתו של אותו מוסד חינוכי אני יכול לומר שהוא לא כפה על אותם תלמידים להישאר בישיבה לאותם חגים והוא הבין למה הם מעוניינים לבלות אותם בביתם.
נקודות נוספות שהיו בעייתיות במישור הזה באותו מוסד חינוכי היו שהצוות החינוכי מהראש הישיבה עד אחרון המורים היה ברובו הגדול אשכנזי. בנוסף לכך הדבר שלדעתי הוא הכי משמעותי שיוצר עבור אותם נערים את הריחוק בין בית הספר למסורת שלהם הם הערכים, התרבות והדמויות התורניות עליהם מתחנכים. כל השלושה שהזכרתי היו עם אורינטצייה אשכנזית באופן מובהק.
כל אותם דברים שהזכרתי הם לא מיוחדים לאותה ישיבה תיכונית, אלא אפשר לראות אותם ברמה כזאת או אחרת ברוב הישיבות התיכוניות, באולפנות, במוסדות חינוך ממלכתיים ואפילו בגני הילדים. נכון הייתה החלטה של משרד בחינוך בראשות השר בנט להתחיל להאיר ולחנך לתרבות ומורשת יהדות עדות המזרח. אך לדעתי זה לא מספיק וצריך לחתור לשוויון מתוך כבוד, לתת מקום וללמד גם דרך, שהיא אומנם שונה ממה שרגילים אליה אך יש לא מעט תלמידים הקשורים אליה ונמצאים בקונפליקט תמידי לגבי הזהות שלהם כתוצאה מזה. הם פשוט לא יודעים אם למרוד במסורת שלהם או בחברה בה הם נמצאים. לכן צריך להראות להם ששני האגפים יכולים לחיות ביחד כשכל אחד מביא את היופי שלו למארג החיים ההישראלי מבלי לוותר על הזהות שלו. כך לדעתי גם יכול להיווצר רווח הדדי והעשרה של שני הצדדים.
Leave A Comment