מאת צורי חסון

לא נראה לי שיש מישהו שלא שם לב לטירוף שפוקד את העולם בשבועות האחרונים. זה התחיל ממגפה מסתורית שהחלה בשוק רטוב לבשר חיות פרא בסין, הפך למגיפה עולמית, שהביאה לנמלי תעופה שוממים, ביטול אירועי תרבות וספורט והתחלה של שיתוק עולמי. כמובן שזה לא פסח על מדינתנו הקטנטונת. גם פה התחלנו עם העברת אנשים שמגיעים ממדינות מסוימות מחוץ לארץ לבידוד דבר שהוביל לכמעט מאה ישראלים לבידוד. אחר כך הגיעו ביטולי התקהלויות של חמשת אלפים אנשים ואז מאה אנשים דבר שביטל אירועי שמחה, ספורט, תרבות ודת. אך השיא הגיע ביום חמישי האחרון, כראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע על ביטול הלימודים בכל בתי הספר חוץ מחריגים מסוימים עד לאחר חופשת הפסח.

דבר זה מעמיד אותנו עכשיו במצב כזה, שבמקום שיהיה לנו ולתלמידים שלנו חופש ארוך מאוד של שבועיים וחצי, נהיה לנו מעין חופש גדול של יותר מחודש. לוחות הזמנים שתוכננו השתבשו לגמרי, תכנים שרצינו ללמד, ייתכן שכבר לא יועברו לתלמידים עם דגש על תכנים שרצינו להעביר לקראת חג הפסח, שהם יפספסו עכשיו.

כשאני חושב על זה, עולה לי בראש השאלה האם זה מה שצריך להדאיג אותנו עכשיו?. וירוס הקורונה הוכרז כמגיפה עולמית, המשק כולו סופג מכות קשות, אנשים ברחבי העולם מאבדים את חייהם ופה בישראל אזרחים נאבקים בסופר על מוצרי מזון, כשהם לא יודעים מה יוליד יום. אז לדעתי כן, גם כשהמצב קשה ויש המון חוסר וודאות יש חשיבות עצומה לנסות לשמור על איזה ריח של שגרה לפחות. אפשר להשקיע תשומת לב, גם בדברים שנראים פחות קריטיים כרגע, כמו לימוד על מצוות חג הפסח ועל ההכנות הנדרשות לחודש ניסן. כמו כן אני לא חושב שמקצועות כמו מתמתיקה, היסטוריה ואנגלית הם לא דברים שאפשר לזנוח ולהשים בצד בגלל שאנחנו נמצאים במשבר. מפני שגם אם זה ייקח עוד יומיים, שבועיים או חודשיים אבל בסוף זה ייגמר ואנחנו נצטרך להמשיך עם החיים שלנו.

אני יודע שזה לא קל עכשיו גם עבורנו כשהילדים שלנו הם ללא מסגרות, מה שמצריך מאיתנו הרבה משאבים של זמן, כוחות נפשיים ופיזיים. אבל, למרות כל זאת אני חושב שאנחנו כן צריכים למצוא זמן מסוים, אותו אנחנו יכולים להקדיש, עבור מטרה חשובה שכזו. נקודה זו מתעצמת כשיש ציפייה כזאת מאיתו מצד המערכת ומצד התלמידים.

אז אחרי שהחלטנו שאנחנו הולכים לעשות את זה וברצינות, נשאלת השאלה: מה אנחנו יכולים לעשות שיוכל לעבור בצורה טובה גם ללא שהייה יחדיו באותה כיתה ויהיה משמעותי עבורם ועבורנו?

כולם ובכל מקום מדברים על למידה מקוונת זה נשמע כמו ססמא כזאתי שפותרת את כל הבעיות ומרגיש שבאמת אנחנו לא צריכים כיתה, בית ספר ומפגש פנים מול פנים של המורים והתלמידים. זה גם אולי נכון, עבור סטודנטים שהגיעו ללמוד מקצוע מסוים שהם מתעניינים בו והמטרה שלהם היא לרכוש ידע ולהצליח במבחנים על מנת לסיים את התואר בהצלחה, לכן בשבילם זה מצויין  לשבת מול הרצאה מוקלטת, לצפות בה בקצב שנוח להם ולסכם אותה בדרך שעובדת הכי טוב בשבילם.

אך לדעתי, עבור הקהל שלנו זה לא כל כך מדוייק. הם צריכים  הוראה שתוכל להתקרב אליהם, שתהיה חוויותית ותדבר אליהם בגובה העיניים. לדעתי אפשר לתת להם משימות כמו מתכונים והדרכה לאפיית מצות בשיטות השונות שאז הם יצטרכו לשלוח את התמונות של מה שיצא בקבוצת הווטסאפ הכיתתית, שהם ייפגשו ללמוד בחברותות או בקבוצות קטנות ויכינו עבודות שניתן להם בנושאים שונים או שיצלמו סרטוני וידאו של עצמם מברכים ברכת האילנות. בנוסף לכך לדעתי יש חשיבות לעודד ליצור קשר לפחות טלפוני עם האנשים המבוגרים במשפחה או כאלה נמצאים בבידוד ואז לכתוב על זה חיבור.

אלה הם רק רעיונות, חלקם טובים יותר חלקם פחות, אבל זה הזמן שלנו להרים את הכפפה ולהצליח להיות יותר יצירתיים. אני בטוח שיש לכם עוד ריעונות טובים או השגות על כל מה שכתבתי. אשמח לשמוע עליהם בתגובות.