צילום- חנה לאה חסון

מאת- צורי חסון

השבוע חל ראש חודש ניסן שהוא הראשון לחודשי השנה העברית ושקביעת ראש החודש שלו היא גם המצווה הראשונה שנתנה לנו כעם בתורה. אחד המסרים המרכזיים במצווה של קידוש החודש והצורך בה קיים בזה שאנחנו כיהודים וכאנשים צריכים תמיד להתחדש. בדיוק כמו שהלבנה מתחדשת בכל חודש וחודש כך גם אנחנו צריכים לראות איך אנחנו לא קופאים על השמרים ומצליחים להיוולד מחדש בכל פעם ופעם. כמו כן למרות שאנחנו מקדשים את הלבנה וחוגגים ראש חודש בכל חודש, לא סתם נבחר חודש ניסן להיות החודש המייצג למצווה הזו. דווקא בחודש הזה שהוא חודש האביב יש התחברות הדוקה לאותו מסר מרכזי של קידוש החודש. כל מי שיוצא קצת החוצה ורואה את העצים והפרחים מלבלבים בצורה כה יפה, במיוחד אחרי שהיה לנו חורף כה פורה, מבין את מה שהתורה רוצה להגיד לנו.

עיקרון ההתחדשות היה מאוד בולט בכתביו של רבי נחמן מברסלב, אחד הביטויים החריפים שלו בנושא היה כנגד הזקנה שהיא הייתה עבורו סמל של קפיאה המובילה לדעיכה ולאו דווקא זקנה ביולוגית: "אָסוּר לִהְיוֹת זָקֵן, הֵן צַדִּיק זָקֵן, הֵן חָסִיד זָקֵן, זָקֵן אֵינוֹ טוֹב, הַיְנוּ כִּי צְרִיכִים לְהַתְחִיל בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ" (ליקוטי הלכות, תפילין ה', אות ה'). מה שרבי נחמן ניסה לאמר לנו עד כמה שאני מבין הוא: "שלהיות זקן" הוא סמל לשמירת מצב התודעתי בו אתה נמצא תוך כדי תנועה מטה לכיוון סוף ההויה שלך. תנועה מנוגדת ללידה והילדות שהן מצב של גדילה והתפתחות כלפי מעלה.

יצא לי להבין יותר את הקשר בין הזמן בשנה בו אנחנו נמצאים והמצב הקשה שאנחנו נמצאים בו אחרי שיצא לי לצאת קצת לטבע שליד הבית עם המשפחה שלי כדי לברך את ברכת האילנות אותה אנו מברכים בחודש ניסן על אילנות שנמצאים בפריחה, בזמן שנשמתי את האוויר הנקי והתבוננתי בפרחים הלבנים שעל העצים, עלו אצלי (באופן מפתיע צריך לאמר) מחשבות על פריחה והתחדשות. אבל יותר מכל עלתה אצלי תהייה אחת: האם אנחנו לא מכורים מידי לשגרה שלנו?

שגרה כמו שכולנו יודעים היא לא דבר רע ובמיוחד עכשיו אנחנו שומעים עד כמה זה חשוב לנו ולילדים שלנו לשמור על שגרה. אבל יש הבדל בין שגרה יומיומית שהיא טובה לגוף ולנפש לבין שגרה בחיים שלנו שהיא מתבטאת בחוסר שינוי ובלי התקדמות, שכלולה לפעמים בלקיחת סיכונים ונפילות אבל היא גסם מה שבונה אותנו. אנחנו לא יכולים להיות עץ שרק נובל לאיטו, אלא אנחנו צריכים להצמיח פרחים ופירות חדשים כל כמה זמן.

שמעתי פעם בהתוועדות מהרב עדין שטיינזלץ שכל שכל מהותו של חסיד היא לא ללבוש חליפה וכובע, אלא היא להתקדם כל פעם צעד אחד קדימה. עכשיו כשמשבר הקורונה בו אנו נמצאים עושה לנו מעין איפוס של החיים בכמעט כל המובנים של חיינו וגרם לרובנו להתאבל על השגרה שאבדה. אנחנו צריכים לחשוב האם אנחנו נמצאים במצב של התחדשות וצעידה קדימה, כי אם אנחנו לא מתקדמים, גם אם אנחנו חושבים שאנחנו שומרים על המקום שלנו, אנחנו בעצם נעים אחורה.

המחשבות האלו לא צריכות להעסיק אותנו רק לגבי עצמנו אלא הם צריכות להדריך אותנו בדרך אותה אנו מובילים את התלמידים שלנו. האם אנחנו מחנכים אותם לדרך הזאת? האם אנחנו מכירים להם תכנים אלו שקיימים ביהדות שלהם ויכולים לעורר אותם ולשנות את הדרך בה הם מתנהגים ופועלים?