מאת- צורי חסון

אני מניח שכולנו מכירים את הסיטואציה הבאה: אנחנו נמצאים בבית בכנסת, בית המדרש או סתם בסעודה או מפגש חגיגי ואז באופן ספונטני או לא כל כך ספונטני מתחיל מעגל ריקודים. במהלך במהלך הריקודים כשכולם שמחים ושרים, בדרך כלל יהיה אחד שיהיה בצד עם פנים נפולות שלא מצטרף למעגל הרוקדים, לפעמים אותו בן אדם הוא אנחנו, זה מאוד מעניין שבדרך כלל מספר מסוים מחברי מעגל הרוקדים מנסה למשוך אותו למעגל לפעמים בהצלחה לפעמים פחות. רבי נחמן מברסלב (ליקוטי עצות) מאיר לנו את החשיבות הגדולה שיש בריקוד והצירוף של אדם לאותו מעגל ואת הרווחים הגדולים שיש באותה שמחה. הוא מדגיש במיוחד שמחה, שמכילה ריקודים ועוד יותר כשהיא נעשית יחד עם אנשים נוספים. הוא מדבר על היכולת של אותו ריקוד להשפיע על תחלואי הגוף וגם על תחלואי הנפש. מעבר לזה נגרמת תחושת גיבוש ואחדות של הקבוצה, דבר שרלבנטי עוד יותר כשמדובר בקבוצה שלומדת או עובדת יחד.

השבוע מתחיל חודש אדר שעליו הגמרא אומרת את המשפט המפורסם (תענית כט ע”א): “משנכנס אדר מרבין בשמחה”. הגמרא הזאת באה רק כתגובה למשנה שעוסקת בחודש אב והאירועים הקשים שהתרחשו באותו חודש. המשנה שם אומרת משפט שדומה במבנה שלו אך שונה במשמעות שלו (תענית פ”ד מ”ו): “משנכנס אב ממעטין בשמחה”. מהתבוננות בשני המקורות האלו, אם באב אנו צריכים להמעיט בשמחה ובאדר להרבות בה, אפשר להבין שהמצב הבסיסי של יהודי הוא להיות שרוי בשמחה והויסות הוא רק בעוצמה של אותה שמחה.

כשרבי נחמן מברסלב הגורו של השמחה במאה ה21 מסביר למה השמחה כל כך חשובה הוא מתמקד בעובדה שהיא הטיפול המונע הכי טוב לדבר מסוכן מאוד, שהוא הדיכאון (ליקוטי מוהרן תנינא): “וְהַכְּלָל, שֶׁצָּרִיךְ לְהַתְגַּבֵּר מְאֹד בְּכָל הַכֹּחוֹת, לִהְיוֹת אַךְ שָׂמֵחַ תָּמִיד. כִּי טֶבַע הָאָדָם – לִמְשֹׁךְ עַצְמוֹ לְמָרָה שְׁחֹרָה וְעַצְבוּת מֵחֲמַת פִּגְעֵי וּמִקְרֵי הַזְּמַן, וְכָל אָדָם מָלֵא יִסּוּרִים, עַל־כֵּן צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכֹחַ גָּדוֹל לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד וּלְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכָל אֲשֶׁר יוּכַל, וַאֲפִלּוּ בְּמִלֵּי דִּשְׁטוּתָא”. עצבות ומרה שחורה בשפתו של רבי נחמן היא מה שאנחנו קוראים היום דיכאון קליני/מז’ורי, שהוא הפרעה פסיכיאטרית מורכבת שמתבטאת בהעדר שמחת החיים והיכולת ליהנות, ומתלווים אליה שינויים בתפישת העצמי, בתפקוד היומיומי, ופגיעה משמעותית באיכות החיים של החולים ושל סביבתם. דיכאון קליני נבדל מסתם משברים הסתגלותיים, בכך שהקשיים שבהם הוא מתבטא חורגים מהתגובה וההסתגלות לשינוי חיים, ומהלך המחלה הופך חמור יותר.

רבים מבני הנוער מתמודדים עם מצבים דיכאוניים. לפי מחקרים, במדינות המערב נוטים 4% עד 8% מהנוער לפתח דיכאון קליני בגילי ההתבגרות. במחקר בינלאומי שבוצע ב-11 מדינות ובכללן ישראל, וממצאיו פורסמו בכתב העת European Psychiatry, היה שיעור הדיכאון בקרב מתבגרים בישראל הגבוה ביותר – 19.4% אובחנו עם דיכאון על פי שאלון, בהשוואה ל-15.4% בצרפת, 12.9% בגרמניה, 7.6% באוסטריה ו-7.1% בהונגריה. בתור אנשי חינוך הנתונים האלו צריכים לעורר אותנו לשתי פעולות. הראשונה היא העלאת המודעות שלנו למצב, מפני שעצם העובדה שאנחנו רואים את אותם נערים ונערות על בסיס קבוע, מאפשר לנו לזהות מצבים שונים של דיכאון או הפרעות נפשיות ואז באמצעות העברה לגורמים המוסמכים נוכל לעזור להם. הפעולה השנייה אליה אנחנו צריכים להתעורר היא ניסיון מניעה של היווצרות המחלה מלכתחילה. נכון, אנחנו לא פסיכולוגיים ומומחים בדיכאון, אבל מההבדלים בשיעור של הסובלים מהתופעה בין המדינות אפשר להבין שזאת לא גזירת גורל האומרת, שאחוז מסוים מהתלמידים חייב לחוות דיכאון, אלא יש מה לעשות בנידון בין אם זה בהסתמכות על כלים פסיכולוגיים התנהגותיים או בין אם זה שימוש בחכמה היהודית בת אלפי שנים שנותנת עצות שונות להתמודדות עם המצב.

בשיטתו של רבי נחמן מברסלב אותה הצגתי בהתחלה, ראינו שני מאפיינים בולטים העוזרים להימנע ממצב של דיכאון, שגם שיטות הפסיכולוגיה המובילות היום יסכימו איתם. המאפיין הראשון והמרכזי הוא כשאתה נמצא במצב של צחוק, ריקוד ושמחה אז אתה לא נמצא במצב דיכאוני, זה כמו שאי אפשר להיות שבעים ורעבים באותו זמן. כמו כן מעבר לאותה נקודה בה שמחת ונהנית, אותה הרגשה טובה שהייתה לך משאירה רושם של שמחה שממשיכה לאורך זמן ומונעת מהרגשה של דיכאון להגיע. בעולם האימון הגופני יש אנולוגיה מאוד דומה כשאדם עושה אימון גופני מאומץ, הגוף שלו לא שורף אנרגיה רק באותו זמן של האימון, אלא שריפת אנרגיה כתוצאה מאותו אימון ממשיכה להתרחש אפילו שלושים ושש שעות לאחר מכן.

מאפיין נוסף וחשוב הוא פעילות בקבוצה והיכולת של קבוצה שמחה וחיובית להשפיע על כאלה שלא נמצאים במצב רוח הכי טוב. האפקט הקבוצתי כפי שהוא נחקר במספר רב של מחקרים הוא חזק מאוד. עם זאת צריך לזכור שאפקט זה יכול להיות גם בעל השפעה שלילית ופה לדעתי אנחנו כמחנכים נכנסים לפעולה. כיוון שאם אנחנו נוכל לייצר סביבה קבוצתית חיובית ושמחה עם פעיליות ושיעורים מעשירים נוכל ממש לתרום ליכולת של אותם נערים להיות מחוסנים ממצבי דיכאון. כמו כן מחקרים מראים שעצם ההשתייכות לקבוצה גורם להרגשה טובה יותר ורמות גבוהות יותר של מצב רוח חיובי, דבר שמאפשר לילדים ונערים לפתח ביטחון עצמי ומסוגלות גבוהה יותר, דברים אלה גם מובילים לחוסן נפשי חזק יותר.

העצה האחרונה שנותן רבי נחמן מברסלב היא עצה שאנחנו יכולים לקחת לעצמנו וגם להעביר אותה בצורה מסוימת לתלמידים שלנו. עצה זו אומרת שאנחנו צריכים לתת מקום לאותם רגשות שליליים שיש לנו של תסכול, כאב ועצבות ולא להעלים להעלים אותם מעל פני השטח. אך אנחנו צריכים למצוא את הדרך הנכונה בה אנחנו יכולים לפרוק אותה. לפי שיטתו זה מול הקב”ה, אבל זה יכול להיות גם מול חבר טוב, מורה, בן משפחה קרוב או אפילו מול גורם מקוצועי. לשיטתו הטריק הוא לתחום את אותה פריקה של שליליות לאותה שעה ביום כך שבשאר היום נוכל להיות פנויים מאותם רגשות שליליים והם לא יעיקו עלינו.

אנחנו מתחילים עכשיו חודש, שהוא החודש בשנה, בו אנחנו מרבים את השמחה. לדעתי יש לנו פה הזדמנות לנצל את המסיבות, הריקודים, המשלוחי מנות, התחפושות והכיף שחודש זה מביא להמשיך את רושם השמחה שהוא מביא ולמנף אותו לאירועים חווייתיים וקבוצתיים. מלבד שזה כיף ונחמד לנו ולהם בעזרת אירועים וגישה כזאת אנחנו יכולים ליצור סביבה לימודית מוצלחת, שכפי שהראנו גם יכולה למנוע מהתפתחות של דיכאון קליני אצל אותם נערים ונערות.

שיהיה לכולם חודש טוב ושמח