מאת- פאוסטין גולדברג סגל

 

אחת החברות הכי טובות שלי, שאמה לא הייתה יהודייה כשנולדה, אמרה לי לא מזמן “מה שהפך אותי ליהודיה שאני היום זה לא הגיור שלי או אבי היהודי – כמו שזו הייתה הסבתא היהודיה והעניין שהיה לשאמא שלי מלידתנו במסורת היהודית שאליה היא לא הייתה שייכת אז “.

 

הדור שלי, של צעירים יהודיים מערביים מערביים הוא אולי מאלה שזכו להכי הרבה בהיסטוריה היהודית. אנחנו כבר לא גרים במדינות שנמצאות במלחמה, לא סובלים מאנטישמיות ממלכתית, יש לנו גישה למגוון של מוסדות לימוד מעולים, אנחנו מטיילים וגרים בכל העולם, יש לנו משרות עם אחריות גבוהה, יצירתיות ו / או משכורת מצוינת, אנו מדברים שפות רבות, אנו מוצאים את השייכות, התחביבים, מקורות המידע באופק אינסופי ולבסוף מתערבבים עם אנשים הרבה מעבר לחוגים הגיאוגרפיים, הלשוניים, הדתיים והמקצועיים שלנו. יהדותנו נהנית גם מפתיחה חסרת תקדים זו: אנו קוראים הוגים יהודים שונים, חוגגים שבת בבתי כנסת ובבתים ברחבי העולם ופוגשים קהילות מגוונות. עם ברכות מרובות אלה התגלה תופעה משמעותית מבחינה מבנית וכמותית: חלק מהמבוגרים היהודים הצעירים בונים את חייהם, בתיהם ולעיתים משפחות עם אנשים מרקע תרבותי ודת אחר.

 

עבור מי שעושה אותם אפשרותו זאת גורמת להם – והוריהם – הפרת טאבו. לדעתי (וכל אחד חופשי לא להסכים!), נישואים בין דתיים אינם טרגדיה או הפסקה כשלעצמה. זו הפסקה אם זה ויתור על העברת חינוך יהודי לילדים שיוצאים ממנו. באופן פרגמטי, לא מדובר בחתונה בין דתית הקוטעת את ההמשכיות היהודית אלא העובדה שלא לגדל ילדים יהודים. אם בן זוג היהודי ובן זוג שאינו יהודי מעוניינים, כשהם נתמכים על ידי סבים וסבתא יהודים או אפילו קהילה יהודית, חינוך יהודי עשיר יכול לקרות. זה מביא לראש את המשמעות שניתנת לפעמים למשפט המפורסם של רות “עמך יהיה עמי, אלוהיך יהיה אלוהי”. היהדות שלנו מעוצבת על ידי האנשים המאכלסים אותה, לפני שהיא מעוצבת על ידי חיבור לאלוהים והתעלות רוחנית.

 

הנוסח “חתונה בין דתית” או “נישואין מעורבים” מכסה מציאות אנושית מרובה, אך מניסיוני, אנשים יהודים היוצרים מערכת יחסים עם אדם לא יהודי כמעט ולא עושים זאת מתוך רצון לנתק את הקשר שלהם עם היהדות. הם ברי מזל מספיק שהם מצאו בן זוג לחיים ואז הם מתמודדים עם הצורך למצוא דרך לחיות את יהדותם במערכת יחסים זו. עם זאת, ייתכן שייתיצבו מולם  אנשים או ארגונים שיגנו אותם ויאמרו להם: אם עשית זאת, זה אומר שאתה כבר לא רוצה להיות שייך לקהילה היהודית. ככל שההערות והגישות הללו מתרבות, כך גדל הסיכוי שהם הופכים לנבואות שמגשימות את עצמן. הצבירה שלהם בסופו של דבר מדגימה את דחייתם של מרחבים קהילתיים למי שהם ומי שהם אוהבים.

 

אני לא יכולה להתעלם מהכאב והמתחים שלפעמים נלווים לאותם בחירות חיים. אני גם לא מעוניינת להיכנס לדיון המשפטי בנושא פטרילינאריות ומטרילינאריות. אני רק אומרת כי כל העברה חינוכית היא הרפתקה מורכבת (ומלהיבה באופן אידיאלי) וכי ההעברה החינוכית היהודית היא כזו במיוחד. זה המצב אצל זוגות כאשר שני בני הזוג הם יהודים, ובוודאי יותר מאתגר כאשר רק אחד משני בני הזוג הוא יהודי. במקרים אלה, הסבים והסבתות מרגישים אז רגשות מעורבים מאוד של אשמה, טינה, שמחה, בושה, אהבה, בלבול, דאגה, אמון והתלהבות. אני רוצה להניח כאן שלסבא וסבתא יהודיים יש כוח, אם לא אחריות, להעביר יהדות לנכדיהם שלגביהם הזדמנויות פשוטות יותר לקבלת יהדות נחסמת, כאשר אחד מהוריהם אינו יהודי. אז הרבה מעגלים חברתיים, בתי ספר, בתי כנסת או תנועות נוער יכולים להיות סגורים אליהם, באופן גלוי או סמוי.

 

כמובן שהמחויבות של הסבים והסבתות לא יכולה להיות מנוגדת לרצון ההורים אלא מתוך כבוד אליהם (הרי הם הסמכות החינוכית האולטימטיבית), הילדים והיהדות. קשה להאמין שילדים יכולים לגדל קשר חיובי ליהדות אם זה יהפוך אותם למושא של סכסוך (או גרוע מכך, דחייה) בין הוריהם וסביהם.

 

ביוני 2019, קבוצה של אנשי אקדמיה יהודיים ההרמה הגבוהה ביותר, מנהיגים קהילתיים ופילנתרופים , יצרו את רשת הסבים והסבתות היהודים במטרה להתמודד חזיתית עם סוגיות אלה. הרבה מאנשי המקצוע היהודים המנוסים והשומרי המצוות האלה שיתפו את העובדה שאחד או יותר מילדיהם התחתנו עם אדם שאינו יהודי. כולם היו מחויבים בצורה עמוקה לחקור ולהגדיר את תפקידם של סבא וסבתא יהודיים. הם היו לעיתים קרובות האדם שענה על שאלות ואתגרים יהודיים עבור ילדיהם הרבה יותר ממוסדות יהודיים, מכיוון שילדיהם כלל לא היו קשורים. עם זאת, הם הרגישו בלתי נראים בוויכוחים על חינוך יהודי ודרך העברתו. הם התחילו בהזמנת מחקר סוציולוגי על כמה אלפי סבים וסבתות יהודיות בצפון אמריקה. 94% מהנשאלים אמרו כי הסבים והסבתות היו חוויה משמחת. עובדה מעניינת  יותר: כמעט למחציתם היה ילד אחד או יותר שנישאו עם בן דת אחרת, אך רק ל20% מהם היו נכדים שהרגישו באופן בלעדי באמונה אחרת. שיעור זה אינו זניח אך הוא משקף שרוב הזוגות המעורבים בחרו להעביר לילדיהם את זהותם היהודית וחייהם. הם החליטו ליצור רשת וכלים לחגיגת הזוגות הללו, ולהגדיל את מספרם באופן אידיאלי.

 

האמת היא שלהיות סבא וסבתא יהודיים ב 2020 זה לא קל! יותר ויותר מהם אינם גרים באותה שכונה, עיר או אפילו מדינה מילדיהם. חברה של הוריי למשל קונה עכשיו שניים מכל ספר שהיא נותנת לנכדיה כמתנות כדי שתוכל לקרוא להם את זה דרך סקייפ. מעבר לכך, סבא וסבתא ב2020 מחוברים יותר, עסוקים, מטיילים, מתנדבים ודינאמיים באופן כללי. זה מורכב עבורם למצוא זמן ליצור קשר עם נכדיהם. אגב, הייצוגים התרבותיים של סבא וסבתא, יהודים או לא, מנותקים יותר ויותר מהמציאות הזו. הסבים והסבתות האלה הם כבר לא גברים קירחים קטנים שיושבים על כורסה ירוקה מול הטלוויזיה או נשים קטנות עם שיער אסוף למעלה וסינר אפור ונקי במטבח. סביר להניח שנמצא אותם בחדרי ישיבות, חדרי כושר, במסעדות עם חבריהם, באולמות הופעות, בפגרה בדרך ליעדם הבא וכו ‘.

 

מבחינת החינוך היהודי, לעתים קרובות לסבים ולסבתות יש ידע לחלוק: מהאופן בו אנו מקיימים חג ספציפי ועד סיפורים אישיים המעניקים שייכות להיסטוריה קולקטיבית (למשל זיכרונות מהקמת מדינת ישראל, או החיים היהודיים במרוקו, ממלחמת העולם השנייה או השואה, של אקטיביזם לרפוזניקים, מפגש עם אנשים גדולים במאה העשרים היהודית וכו ‘) הרמב”ם מגדיר את מצוות ההוראה לנכדיו של סבא או סבתא כהרחבת מצוות ההוראה לילדיהם: כְּשֵׁם שֶׁחַיָּב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ כָּךְ הוּא חַיָּב לְלַמֵּד אֶת בֶּן בְּנוֹ, “ממש כמו שאחד מחויב ללמד את ילדם, כך גם אחד מחויב ללמד את נכדיהם” (משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, א, ב). לסבים ולסבתות יש זמן, במיוחד אם הם פרשו לגמלאות, שהם יכולים לתת למערכת היחסים שלהם עם נכדיהם ולחינוך היהודי שלהם. הארגון שאני עובדת איתו, בית מוישה, מתחיל גם הוא לשלב חזון זה באסטרטגיית גיוס הכספים שלו על ידי יצירת מערכות יחסים עם סבים וסבתות שמתלהבים מהתמיכה במעורבות היהודית של נכדיהם.

 

מה אנו יכולים לאחל לעצמנו כדי לנצל טוב יותר את המשאב החינוכי הזה? ככל הנראה יש לנו צורך בחידוש המערב נקודת מבט, כלים ותוכניות. הראשון (וכנראה הקשה ביותר בכל המישורים) הוא לשנות תחילה את דעתם של המשפחות, ואחר כך את המוסדות, על חייהם והצרכים היהודיים של משפחות עם מורשת מעורבת. קשה להעלים את הטאבו, מסיבות של השפעות חיצוניות ועקרונות פנימיים – שכולם זכאים להם. אך אם נתיב הפתיחות ייבחר, כלים מסוימים כמו תכנית הלימודים במעגל הסבים והסבתות, שנוצרו על ידי רשת סבא וסבתא יהודית יכולים להיות מועילים. מבחינת כלים, פלטפורמות כמו BimBam יכולות לעזור לסבים ולסבתות ללמוד וללמד את נכדיהם. ארגונים כמו ספריית PJ מאפשרים כעת להורים ולסבים ולסבתות לקבל כל חודש סיפורי שינה לפני השינה שהם יכולים לקרוא לילדים. לבסוף, זה ישנה את המשחק אם בתי כנסת, JCC, מוזיאונים וכו ‘יתאימו את ההצעה החינוכית שלהם ואת לוחות הזמנים שלהם כך שיכללו אפשרויות הורים-ילדים וסבים-נכדים.

 

בספר ויקרא (י”ט, ל”ב) נמצאת המצווה היפה “מִפְּנֵ֤י שֵׂיבָה֙ תָּק֔וּם”, המפורשת בדרך כלל על ידי “צריך לקום מול אדם מבוגר”. אגב, זהו הנוסח המשמש בשלטים באוטובוסים ישראליים, שמבקש מהנוסעים למסור את מושבם. דודי הזמין אותי פעם לתרגם את המצווה “מודים לאדם מבוגר, כשקמים”. הוא אמר לי שכך ראה את תפקידו של סבא: לעזור לנכדיו לקום. לעתים קרובות מצוטט הרב שטיינזלץ באומרו שיהודי הוא אחד שנכדיו יהודים. מניסיונה של צעירה, חברה, מורה ואחות צרפתייה, אני רוצה להוסיף אלטרנטיבה או תוספת מהצד השני של המראה: יהודי הוא כזה שסבו וסבתו הם יהודים. יהי רצון לחגוג את כל הסבים והסבתות הפותחים את ליבם ושולחיהם לילדים עשירים בעלי תרבויות מרובות, על מנת לאפשר להם לחיות יהדות שמחה ומשמעותית!