מאת אוליה אלשנסקי-

חשוב לי לקבוע לפני כן, שלפחות לגבי, השאלות שנשמעו במאמר הבא הן רטוריות. אני שואלת את השאלות הללו ומזמינה אתכם להרהר בהן יחד איתי בכדי להבין טוב יותר את הנושאים שהתעוררו כאשר התכוננתי לאחד מסמינרי הלימוד היהודי שלי.

בסוף 2019, בעיר טרקאי, ליטא, קיים בית מוישי סמינר חינוכי בשם “מדוע חלה נעלבה על ידי יין?” נושא זה לא נבחר באופן אקראי; כל הסמינרים של בית מוישי נבחרים בקפידה לא רק בגלל התוכן החינוכי האינטלקטואלי שלהם, אלא גם בגלל התרומות המעשיות שלהם. במילים אחרות, מטרתו העיקרית של יום עיון אינה רק העברת ידע יהודי, אלא גם הכוונת המשתתפים בפרקטיקות שניתן להחזיר לקהילותיהם ולתכנית החינוכית.

במסגרת זו החלתטנו לקיים שיחה על מהותם וחשיבותם של סעודות כמיטב המסורת היהודית הייתה רלוונטית ביותר לנו ולמשתתפינו, שכן כל מחנך יהודי ברחבי העולם מתמודד בשלב מסוים עם הצורך לקחת חלק  או אפילו להוביל טקסים שונים הקשורים לאוכל. לא הייתה לנו שום שאלה לגבי מיהו המחנך האורח שלנו הולך להיות, משגיח, אדם כל כך בקי בחוקי התזונה והמנהגים היהודיים שהם יכולים לפקח על הכשרות בעיניים עצומות.

אולם שאר ההכנות לסמינר היו חוויה מרתקת; הנושא היה נרחב והרעיונות שהיו לנו למפגשים היו מגוונים. תוך כדי התכנון גילינו כי מספר שאלות לא צפויות החלו להתעורר. לדוגמה, יום אחד מצאתי את עצמי יושבת במשרדו של הרב, לפניו ולפני אשתו, מנסה להסביר שקהל היעד העיקרי שלנו הוא חילוני וכי אנו מחפשים “גישה מסורתית ולא דתית” למפגשים. הרב ענה, “אבל האם את מבינה שאין הבדל בין שני המושגים האלה?” הבנתי באותו הרגע שאנחנו מסתכלים על הנושא הזה מנקודות מבט שונות לחלוטין. מנקודת מבטו של אדם דתי, מסורת ודת קשורים זה בזה בצורה בלתי ניתנת לחיבור, אך מה לגבי נקודת מבטו של אדם חילוני? האם הם אינם רואים זאת באופן דומה? עם השאלה החשובה מאוד הזו בראש, עזבתי את הפגישה.

כפי שניתן היה לצפות, בפגישה הראשונה של הסמינר, במהלך שיחה על מה שמהווה סעודה, נושא זה חזר לקדמת הבמה. מנקודת מבטו של אדם דתי, אלוקים נוכח בסעודה. ניתן לאשר זאת בקלות על ידי מבט אל התפילות אשר נאמרות לפני הארוחה ואחריה, החוקים שלפיהם נבחר מזון ומכינים כלים, והיסטוריה של טקסי הארוחה. עם זאת, עבור המשתתפים החילונים שישבו במעגל באותה מפגש ראשון, הלימוד של טיבם הדתי של הארוחות הטקסיות בהן השתתפו גרמו להם להטיל ספק בלגיטימיותם, ואף גרמו להם להטיל ספק בזכות עצמם להשתתף בארוחה בלי להיות דתיים!

ברור לי כי אין עמדה נכונה או לא נכונה בנושא זה. ברור לי גם כי נושאים אלו מעלים שאלות רבות הקשורות לאופן בו אנו מנהלים דיאלוג עם קהלים שונים וכיצד אנו מדברים על מסורות יהודיות. הרלוונטית ביותר לעצמי, ואני מרגישה שעבור רבים מהמשתתפים, השאלה החשובה היא האם יש לנו זכות אתית לבצע טקסים כמו תפילות של חלה, יין או אפילו הדלקת נרות חנוכה, כשאנחנו לא מאמינים במהותם האמיתית של המילים האלה. האם אין זו צביעות? שאלה זו מתרחבת כל כך הרבה יותר לכיוונים רבים. באיזו תדירות אנו מדברים על דמויות מקראיות שאיננו מאמינים לחלוטין כי היו אי פעם? יצירות רבות של הוגים יהודים ניסו לחבר בין גישות דתיות ומדעיות. לדוגמא, הרב אברהם יצחק הכהן קוק כתב על פשרה בין תורת האבולוציה לתורת הקבלה;

“כיום תורת האבולוציה כובשת את העולם יותר ויותר, ויותר מכל התיאוריות הפילוסופיות האחרות, היא משתלבת בסודות התורת הקבלה של העולם. התפתחות בדרך הצמיחה מספקת בסיס אופטימי לעולם. כיצד אנו יכולים להתייאש בזמן בו אנו רואים שהכל מתפתח ועולה? כאשר אנו מתעמקים במשמעות הפנימית של האבולוציה העולה, אנו מוצאים בה אלמנט אלוהי המאיר ברק מוחלט. זה האינסוף שבאמת יכול להפוך לאינסוף של פוטנציאל. ”- אורות הקודש 2: 537

ציטוט זה ממחיש כיצד המאמין הדתי מסוגל להשלים עם דברים שאולי לא התאימו במקור למערכת האמונות שלהם. עם זאת, מילים אלה נכתבות על ידי אדם דתי. אדם חילוני לא היה מקבל את ההסבר הזה, ועדיין ימצא עצמו בפני דיסוננס בין רצונם למסורת לבין אמונותיהם החילוניות.

מבחינתי, השאלה שעולה באמת מכך היא; מה האחריות שלנו כמחנכים? האם אנו מלמדים את התלמיד החילוני, הדתי, או שמא אנו מנסים להגיע לאיזון.

בהתחשב בכך, עלי להכיר בכך שחשוב לזכור שיש כמה בעלי עניין המעורבים בתהליך החינוכי. כשמדובר בהוראת ילדים, יש את המורה, התלמיד ומשפחת התלמיד. במצב כזה איננו מכינים את השיעורים בוואקום, נקיים מהשפעה, אנו יוצרים אותו עם צרכים ורצונות ספציפיים שנמצאים אצלנו בראש. עם זאת, בבחירת הנושאים ועיצוב התוכניות שלנו, זה חיוני לא רק לזכור את התלמידים בכיתה שלנו, אלא גם את עצמנו ולהישאר כנים עם עצמנו. זה כולל הצגת רעיונות אלטרנטיביים והענקת לתלמידים הזדמנויות לגבש דעה משלהם על סמך המידע שאנחנו מספקים להם.

בשבדיה, בפיידיה – המכון האירופי לחינוך יהודי, צעירים מרחבי אירופה מבלים שנה בחקר היהדות באינטנסיביות. לצד מתן תכניות לימוד המשך למחנכים יהודיים, פיידייה מפרסמת מעת לעת חומרי הוראה חדשים. בין החומרים הללו מפרסם פיידיה את “קלפי הפרדיגמה”, חומרים המאפשרים לגעת במחשבה היהודית מתקופות ותרבויות שונות. כאשר התלמידים והמורים של פיידייה מעצבים חומרים אלה הם מבקשים לענות לעצמם על מספר שאלות:

מה הכי קרוב אליכם ביהדות או במסורת היהודית, ומה תרצו לשמור?

איזה נושא ביהדות או במסורת היהודית רחוק ממך, ומה אתה מוכן לסרב לעשות?

בדיאלוג עם תרבויות אחרות, מה המסורת היהודית יכולה לתת ולקבל?

לדעתי, שאלות כמו אלה מזמינות מסורות יהודיות להצטרף לדיאלוג, והשאלות הללו חשובות בהרבה מכל התשובות הפוטנציאליות שאנחנו עשויים למצוא להם.