מאת- צורי חסון
מניסוני ומנסיונם של רבים וטובים מהם למדתי, אחד הדברים החשובים ביותר בלהוביל קבוצה של בודדים או רבים, כשזה לא משנה אם אתה רב, מדריך, מאמן או מורה, הוא להיות עם היכולת לאהוב אותם. הסיבה לכך טמונה בעובדה שהלבבות ואחר כך המוחות של חברי הקבוצה נפתחים להקשיב לך וללכת אחריך אחרי שהם מרגישים שאכפת לך מהם, שאתה רוצה בטובתם ואתה לא מונע רק על פי האינטרס האישי שלך. מתי שאנחנו מצליחים להגיע לנקודה הזאת, שהם מכירים בכך שאכפת לנו מהם ואנחנו אוהבים אותם, האפשרות שלנו להשפיע עליהם, להביא אותם להישגים הנדרשים וליצור סביבת עבודה נעימה גדלה הרבה יותר. האתגר אפילו גדול יותר עבורנו כמחנכים, שעובדים ילדים ובני נוער. הסיבה לכך נעוצה בכך שהם הרבה יותר חשדניים והאכפתיות מצידנו הרבה יותר חשובה להם כדי ליצור אמון במי שמבוגר מהם. מצד שני הרווח שיצא לנו ברגע שהושג אותו אמון הוא ללא ספק גדול הרבה יותר.
מבחינה אידיאלית זה בכלל לא אמור להיות אתגר. הרי כולנו אמורים להיות מלאי אהבה ולהפיץ אותה לכל עבר. זה אומנם היה נכון במסרים שהפיצו דור הפרחים במהלך שנות השישים, אבל מבחינה מציאותית זה לא באמת קורה. בני אדם הם יצורים לא פשוטים בעלי נפש המורכבת מזכרונות, חוויות ותפיסות מסוימות המקשים עליהם להתחבר ולאהוב כל אחד, במקרים מסוימים קשה להם לאהוב את רוב האנשים, שהם באים באינטראקציה עמם. בנוסף לכך רוב בני האדם הם אנשים עסוקים עם בני משפחה ובני זוג הדורשים מהם את מירב תשומת הלב, דבר היוצר קונפליקט כשמגיעה מהתלמידים שלנו דרישה לתשומת לב, שפעמים רבות גולשת מעבר לשעות העבודה.
אני יכול להעיד על עצמי ששתי הסיבות שציינתי גרמו לי לקושי מסוים, לאהוב את התלמידים או החניכים שלי. בצעירותי לפני שהבנתי את החשיבות ביצירת קשר אמפתי וקרוב עם החניכים שלי ואת הצורך הגדול באכפתיות. האמנתי בכך שצריכה להיות הפרדה בין העבודה לחיים האישיים והזמן שאני מקדיש לחניכים שלי הוא הזמן עבורו אני מקבל תשלום ולא יותר מזה. כמו כן היו נערים שהיה לי מאוד קשה להתחבר אליהם במיוחד אלה שהיו עם בעיות משמעת וניסו לאתגר את השליטה שלי בקבוצה. בדיעבד אני יכול לומר שסוג כזה של נערים הם אלו הזקוקים להכי הרבה תשומת לב וההתנהגות הבעייתית שלהם, הרבה פעמים היא ניסיון לעורר את אותה תשומת לב מאיתנו או ממבוגרים אחרים שנמצאים סביבם.
אני יכול לומר, שאחד הדברים שעזרו לי בתחום הזה הוא ההשראה שקיבלתי מאשתי. היא הגיעה מארה”ב אחרי שהיא לימדה שם מספר שנים אל תוך מערכת החינוך ההישראלית. לפני שהיא התחילה הזהירו או הפחידו אותה לגבי איך היא תסתדר עם הילדים הישראלים הרועשים והחצופים ובנוסף לכך השפה שתהווה מכשול בתקשורת שלה איתם. אומנם ההתחלה לא הייתה קלה, אבל אחרי שנתיים בתפקיד היא יכולה לומר בלב שלם שהיא נהנית מהעבודה שלה וגם רואה הצלחות מבחינת ההתקדמות הלימודית וגם מצד הקשר האישי והמחויבות של תלמידיה למסגרת הלימודית. היא תולה את היכולת שלה להתגבר על המכשולים והקשיים הקיימים, בהובלת כיתה עם הבדלי תרבות כאלה גדולים ממה שהיא הייתה רגילה אליהם, באהבה הגדולה שהיא רוחשת כלפי התלמידים שלה ועל זה נאמר ” וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה” (משלי, י”ב).
אני חושב שהצעד הראשון בדרך לעורר את האהבה כלפי התלמידים שלנו אצל מי שזה לא בא עבורו באופן טבעי, הוא להכיר בעובדה שזה דבר שיש לו חשיבות והוא צריך לעבוד עליו. לאחר מכן אני חושב שזה מאוד חשוב ללכת בעצתו של רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהרן,תורה רפב) ולנסות לראות את הצדדים הטובים בכל אחד והנקודות הטובות שיש בו ולא את המעשים הפחות טובים. גם אם קשה לנו להתעלם מאותם מעשים, יש לנו לקטלג את המעשים כלא טובים, אבל לא את הילד כלא טוב. החשוב והפרקטי מכולם הוא לנסות לראות איפה הילד או הנער צריכים עזרה ומתקשים בין אם זה חברתית או לימודית ולנסות להיות זה שעוזר להם במקום בו הם צריכים.
לאחר צעדים אלו יהיה פתח ליצירת קשר חם ואמפתי עם התלמידים, אבל זה עדיין לא מספיק, אלא צריך להמשיך לבסס ולהעמיק את הקשר הזה בפעילויות שונות כל אחד לפי ראות עיניו. אני חושב שפעילויות חברתיות חברתייות וכיפיות עם התלמידים יכולים לתרום המון לאווירה הטובה בכיתה ולעזור לחבר ולגבש את התלמידים בינם לבין עצמם וגם עם המורה. זה יכול להיות משחקים קטנים תוך כדי השיעורים או פעיליות כיתתיות בשעות שלאחר הלימודים, שהתלמידים יהיו נרגשים ללכת אליה כמו למשחק כדורסל או כדורגל שעם קצת יוזמה ורצון אפשר להשיג אליהם כרטיסים בחינם לכל הכיתה.
אם בעבר כשהחינוך היה יותר שמרני, היה פוקוס גדול בשמירת המרחק בין המורה לתלמיד. כשתפקיד המורה נחשב בעיקר כמעביר ומלמד ידע ושני הצדדים ידעו שלשם כך הם באו ולא היה נדרש מהמורה יותר מהעברת החומר. היום שכל הידע נמצא בתוך מסכים אלקטרונים שגודלם נע בין 4 ל15 אינ’ץ, תפקיד המורה השתנה והוא נדרש להיות יותר ממעביר ידע, אלא להיות מחנך ולגרום לתלמידים להתחבר למה שהם לומדים ולעזור להם להבין בצורה טובה יותר את החומר הלימודי. אני מאמין שמורה שיצליח לאהוב את התלמידים שלו יצליח לשיג את המטרות האלה בהצלחה מרובה.
יש לכם רעינות נוספים לגבי האתגרים העומדים בפני מחנכים באופן כללי ומחנכים שעוסקים בחינוך יהודי?
נשמח לשמוע מכם.
Leave A Comment