דם רעך

מאת צורי חסון-

שמעתי השבוע מחבר שלי ללימודים סיפור די מזעזע שקרה לקולגה שלו. אותו קולגה סיים העברת אימון בשעות הערב ותוך כדי שהוא יוצא מהמכון הוא ראה זוג הורים מתנהגים בצורה אלימה כלפי הילד שלהם, כשהם ממש גוררים אותו ברחוב. בצורה אינסטקטיבית, הוא החליט להעיר להם על ההתנהגות שלהם ולעצור את מה שהוא ראה כהתעללות בחסר ישע. למזלו הרע, האבא של אותו ילד היה בחור אלים גם כלפי מבוגרים וחמוש באגרופן מברזל ותקף אותו בצורה כזאת שגרמה לו לסיים את הערב בחדר מיון.

הסיפור הזה גרם לי לחשוב על המקום שלנו כבודדים כשאנחנו נתקלים במעשי בריונות או התעללות. מה אנחנו אמורים לעשות? האם אנחנו נדרשים להתערב בכל מקרה, גם אם אנחנו מסכנים את החיים או הבריאות שלנו. אני אומר זאת מפני שהסיפור שסיפרתי בתחילה הוא לא נדיר ולצערנו יוצא לנו לשמוע כאלה סיפורים בחדשות מידי פעם. בנוסף לכך אם אנחנו כן נדרשים להתערב, עד כמה הדרישה הזאת מאיתנו היא מוחלטת?. אם אנחנו עכשיו רואים מקרה של תקיפה או התעללות בחסר ישע בדמות ילד קטן או אדם זקן, האם זה מספיק שנתקשר למשטרה, למרות שרוב הסיכויים שעד שהם יגיעו האירוע הסתיים. או שאנחנו אמורים להתערב באופן פיזי ובכך לסכן את עצמנו?

כמובן שהשאלה הזאת ברמה כזאת או אחרת, היא עתיקת יומין בדיוק כמו שהיא אקטואלית. התורה (ויקרא, י”ט, ט”ז) כבר נתנה לנו תשובה מסוימת בנושא: “לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃”. אחרי 2500 שנה של מסורת יהודית הכללו דיונין שונים בנושא ההלכה שנקבעה בשולחן ערוך (חושן משפט, תכ”ו) היא: “הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באין עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להציל ולא הציל.. עובר על לא תעמוד על דם רעך”. הבעיה היא שההלכה לא באמת נותנת תשובה לשאלה שלנו. היא מתייחסת לאדם שאולי רוצה להתעלם לגמרי, אבל היא לא נותנת תשובה לשאלה האם אנחנו צריכים לסכן את עצמנו בשביל אותה הצלה ואם גן עד כמה. הפרשנים לאורך הדורות שנדרשו לשאלה גם נחלקו בשאלה זאת והיו להם דעות לכיוונים שונים.

בפרשת שמות אותה קראנו בשבת האחרונה אנחנו מכירים לראשונה את משה רבינו. דמותו של משה כגבר צעיר בארבעים שנה הראשונות לחייו מתוארת לנו בשלשוה סיפרים קצרים. במקרה הראשון הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי, הוא בתגובה הורג את האיש המצרי וטומן את גופו בחול. במקרה השני הוא רואה איש עברי מכה איש עברי אחר הוא פונה אליו כדי לעצור אותו ונענה בכך שהסוד שלו בהריגת המצרי נחשף דבר המחייב אותו לגלות ממצרים למדין. בסיפור השלישי כשהוא רק מגיע למדין ממצרים הוא רואה את בנות יתרו “נעשקות” על ידי הרועים האחרים ליד הבאר ומבלי לחשוב פעמיים, או ללמוד לקח מהפעם האחרונה בה הוא התערב לטובת אדם בצרה ונכווה, הוא מושיע אותן. אפשר לתלות את ההתנהגות הזאת של משה בכך, שהייתה בו תכונת אופי כזאת שהייתה רגישה למצוקה אנושית ולא אפשרה להעלים את עינו כשהיא התרחשה מולו תוך ביטול העצמי שלו. תכונה זו לפי המפרשים היא אחד מהגורמים שגרמו לקב”ה לבחור להיות מנהיג של עם ישראל, להוציא אותם ממצרים ולתת להם את התורה. כך שברמה מסויימת התורה כן מציגה לנו אידיאל מסוים בנושא. גם אם לא מצפוה מכל אחד מאיתנו להתנהג כמשה רבינו.

גם החוק ההישראלי (חוק “לא תעמוד על דם רעך” 1998) התייחס לסוגיה הלא פשוטה הזו: “חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו. המודיע לרשויות או המזעיק אדם אחר היכול להושיט את העזרה הנדרשת, יראוהו כמי שהושיט עזרה”. אז החוק ההישראלי דווקא כן נותן תשובה לשאלות שלנו והוא אומר: חייבים להגיש עזרה כל עוד זה מסכן אותנו וגם קריאה לרשויות נחשבת להגשת עזרה. למרות זאת החוק עדיין משאיר לנו את שיקול הדעת להחליט מה נחשב סכנה עבורנו ומתי לא מפני שהרבה פעמים אין לנו איך לדעת לאיפה אנחנו מכניסים את עצמנו.

אבל לא תמיד הסכנה בהתערבות למען מישהו במצוקה היא שנותקף ברחוב חשוך ונסיים את הערב בבית חולים או נשלח לגלות. לפעמים מדובר בנערה בכיתה שהחביאו לה את הסמארטפון והיא מסתובבת בין כל חבריה לכיתה בדמעות ומבקשת שיחזירו לה אותו. פה, מי ישעזור לה יסתכן רק בתגובה מזלזלת וירידות מצד נערים אחרים בכיתה. אבל מעבר לשיקולים האלה של סכנה מול תועלת, אני חושב שלנו בתור מחנכים ישנו תפקיד חשוב ביותר להגיד את האמירה הנכונה בנושא בין אם זה באופן כללי כהדרכה נכונה ודוגמא אישית או באופן ממוקד במקרה שאנחנו רואים אירוע כזה מתרחש מול העיניים שלנו. מעבר לזה שאנחנו רוצים לחנך אזרחים טובים שתורמים לבניית חברה תקינה שנעים לחיות בה. אנחנו רוצים לחנך את התלמידים או החניכים שלנו להתנהג כמו בני אדם שלא רק נמנעים מהתנהגות בריונית, אלא יודעים לזהות עוולות כשהם מתרחשות ולא להיות אדישים כלפיהם.

אני לא חושב שאנו צריכים לסכן את עצמנו כדי לעזור לאדם במצוקה או להרוג מישהו (אלא אם זה ממש נצרך חס וחלילה). אבל אני כן חושב, שכבני אדם חשוב שנחיה עם מודעות למצוקות של אנשים ולא נתעלם מהם. בין אם זה בצדקה או בים אם זאת עזרה למישהו שצריך גם אם זה לא הדבר הכי נעים ומגניב לעשות. לא תמיד זה מספיק רק להתנהג בצורה כזאת אלא גם נדרש מאיתנו לנהוג בצעדים חינוכיים בנושא. זה יכול להיות בבית שלנו מול ילדנו וגם במרחב החינוכי בו אנחנו נמצאים באינטראקציה עם בני נוער וילדים אחרים.

יש לכם רעינות נוספים לערכים יהודים חינוכים בהם חשוב לעסוק ודרכים שונות דרכם אנחנו יכולים להעביר אותם?
נשמח לשמוע מכם