בריאות וחינוך – לב אמיתי אחד: פירוש לדרכו של הרמב”ם

מאת וייל לוין –

כמה פעמים קיבלנו, כאנשי חינוך, קיבלנו הכשרה לעזרה ראשונה? כאשר אנו מקבלים הכשרה בהחייאה, אם איננו מודעים לחלוטין לצורך במיומנות כזו, כמה מזה אנו באמת יכולים לזכור? האם ניתן אפילו להבין שמה שהם מפגינים ברוגע ובוודאות יהיה אפשר להשתמש ב בזמן חירום? ולבסוף, מה יכולה היהדות לספר לנו על מדעי הבריאות, כמו רפואה ומדעי מקצוע, כמו הוראה. כשאנחנו חושבים על הממצאים הגדולים של הרפואה והיהדות, ברור שהשם הראשון שעולה בראשנו לרבים מאיתנו הוא הרמב”ם. אליו דברים לרופא הגדול ולמדען הרבני הזה לומר, ואיך נוכל להבין את המורשת שהשאיר אחריו, לא רק לעם היהודי, אלא למען האנושות כולה?

רבי משה בן מיימון (הידוע גם בשם הרמב”ם) החל את דרכו הרפואית כשהיה בן מעט יותר משלושים. כיום זה ייחשב לגיל האידיאלי להתמקדות בהתמחות, בלימודים לתארים מתקדמים ולהעמקת הידע. עם זאת, בימי הביניים, כאשר הרמב”ם היה חי, אנשים בני שלושים כבר נחשבו כמבוגרים. על פי הבנה זו, אפשר לומר שכתביו הרפואיים מתוארכים רק כשהיה אדם מבוגר. עבודתו העיקרית ברפואה הייתה עבודתו ברופא הראשי של שליט מצרים הסולטאן אל-מליק אל-אפהאל. שירותיו  של ה הרמב”ם כלפי הסולטאן לא התחילו לפני 1198, אז כבר היה בן 63.

דבר שרבים לא יודעים הוא, שהרמב”ם נמנע מלכתוב על נושאים חילוניים, כולל רפואה, לפני שהשלים את יצירות המופת שלו על טקסים ופילוסופיה יהודית. לפיכך, רק בגיל מתקדם הוא רכש תפקידים גבוהים בתחום הרפואה. ההבחנה בין תרומותיו הספרותיות היהודיות והרפואיות ראויה לציון, ובעיקר ראוי לציון העובדה שכתביו הרפואיים לא הכילו אלמנטים יהודיים ניתנים לזיהוי. במחקרו על שמות הסמים הוא מעולם לא משתמש בעברית, תוך שהוא מספק את התרגומים וההסברים למונחים בערבית ביוונית, פרסית, ספרדית, כולם עם אותיות בערבית. באותה צורה, בעבודתו בנוגע לרעלים והתייחסויות נרחבות להידרופוביה, הוא לא מזכיר את התלמוד, למרות הסברו על טיפול אורגני בכלבת, בו הכבד של הכלב הנגוע מואכל לקורבן (בטח התלמידים שלנו היו נהנים ללמוד אנקדוטות תלמודיות אלה. שלמרות שהן מגעילות, הן תמיד מרתקות.) הרעיון שהוצג בתלמוד, בשינויים המחויבים, מעלה במוחו את תגליתו הגדולה של לואי פסטר, שהתייחס למקורות עכשוויים רבים מימי הביניים. אנו מעזים להסביר את חוסר ההתייחסות הזה למקורות היהודיים, עם ההשערה כי הרמב”ם חי כה חדור בקדושת המסורת העברית שלו, עד שרצה להפריד את התחומים הגולמיים מהקדושים, עד כדי כך שהוא אפילו לא כלל את המקרא או נתונים תלמודיים בתפוקתו הספרותית הרפואית.

לעתים קרובות נאמר כי הרמב”ם היה רופא-פילוסוף, דבר שאינו רחוק מהאמת. ברור שמדע הרפואה הכלול ביצירותיו אינו מהווה את האטרקציה העיקרית לקורא העכשווי, שחי בתקופה בה מדע הרפואה מתקדם יותר ויותר וישנה התפתחויות אדירות בתחום. במקום זאת, מי שלומד את עבודתו הרפואית, תוך כדי שימוש בקריטריונים מפלים, נהנה מגילויים של תצפיות ורעיונות המכילים ניסוחים מתקופות מאוחרות בהרבה. הרמב”ם מייעץ לפעולה מהירה כאשר המחלה נדרשת לכך, אבחנה ברורה של טיבו של הרוע שיעזור לרופא להתוות ולתכנן את פעולתו, וכן “לאבחן מה המחלות שלטענתם מותקפות ונשלטות באופן מיידי.” הרמב”ם לעתים קרובות מתייחס לעקרונות שצריכים להנחות את הרופאים במילוי תפקידם. בעולם של כניעה עיוורת לסמכות, בכל התחומים, כולל דת, מדע ופוליטיקה, גישת הרמב”ם מייצגת מהפך מכריע שמבשר את כניסתה של תפיסה חדשה. את הדגשת הספק מצד הרמב”ם והטענה שהוא מייצג את הגירוי הגדול ביותר לתודעה היצירתית ניתן לשפוט כסוג של תוכנית לעתיד. עקרון זה לא היה מופשט עבור הרמב”ם, אלא הדריך אותו בכל תחומי פעילותו האינטלקטואלית. למרות הביקורות שביצע על הנוהגים הרפואיים בתקופתו, הרמב”ם ייצג פרקטיקה רפואית חיובית והוליסטית. מושג הבריאות שלו מכסה לא רק מחלות, אלא אפילו חיים בריאים: “זה תקף כל עוד הרופא הגיע לשלמות עד גבול אפשרי כך שניתן יהיה להפקיד עליו את גופו ונפשו של מישהו, כך שהוא יוכל להנחותו בעצתו. ”

כאשר אנו חושבים על בריאות מנקודת מבטו של מחנך, עלינו ללמוד מהרמב”ם וליישם זאת באופן מקיף. לא רק לחשוב על הצד הפיזי אלא גם על הצד הנפשי. כאשר אנו חושבים על התלמידים הבריאים שלנו, אנו לא רק מדברים עליהם כיצורים שנשללים ממחלות, אלא עלינו לחשוב גם על עבודתנו כקידום קשרים בריאים, הרגלי בילוי ומרחבים אינטראקטיביים להעשרה רוחנית ורגשית. אל לנו ליפול לטעות של היותנו בסביבה יפה, אך עדיין לטפח קישורים מזיקים. דרך קידום הבריאות ברמה אינטגרלית אנו מטפחים למידה ומאפשרים מרחב לצמיחה.

בנוסף, כאשר אנו מאפיינים את הרמב”ם כרופא, לא רק כחוקר רבני, עלינו להשוות את עמדותיו בתחום הרפואה לבין פעילותו בתחומים אחרים. הוא אמנם לא מכניס את היהדות להתנהלותו הרפואית באופן פעיל, אך למעשה הוא משתמש  בסמכותו אותה הוא שואב מפתירת דילמות הלכתיות לתחום הרפואה. לצד מענה לשאלות רפואיות ספציפיות, הוא נשאר מורה ומנהיג אנשי מקצוע הרפואה. חלק מכתביו בנושא רפואה חושפים דמיון סגנוני לתגובותיו ההלכתיות ולמעשה נכתבו לבקשת מטופליו. אפילו ניתן להשוות את הסדר השיטתי של עבודותיו הרפואיות לכתביו ההלכתיים והפילוסופיים. באופן דומה, כמחנכים עלינו להתאים את נוהלי ההוראה שלנו לצורכי התלמידים שלנו ולקהילה החינוכית, ועלינו לעשות זאת תוך התחשבות בקשר בריא ואורגני בין כל הנושאים המרכיבים אותו.