אז איך אנחנו מתנהגים?

מאת צורי חסון

באופן די מוזר, בהמשך לשני המאמרים שכתבתי בחודש האחרון: האחד על הגישות השונות הנהוגות בקשר למשמעת בישראל והשני על ההבדלים בין החינוך היהודי במדינות שונות עם דגש על ארצות הברית לעומת ישראל, הגיע השבוע להרצות לנו במכון שטראוס עמיאל להכנה לשליחות, מחנך שעלה לארץ לפני שלושים שנה מארה”ב ועוסק מאז בחינוך בין אם כמורה ומרצה בארץ או בהרצאות בבתי ספר במדינות דוברות אנגלית בעיקר אנגליה וארצות הברית. הוא בא לדבר איתנו על על הנושא של “ניהול כיתה” ועל ההבדלים הקיימים בין ישראל לחוץ לארץ בהקשר לזה. 

הנושא הראשון עליו הוא בחר לדבר ועסק בו באריכות, היה ההבדלים הגדולים הקיימים בין שני המקומות בנושא המשמעת. הוא סיפר על שתי זוויות הראייה  שיש לו, שהשילוב ביניהם הוא יחסית ייחודי. האחת כהורה לילדים במערכת החינוך ההישראלית וכמחנך בה. הזווית השנייה כתלמיד במערכת החינוך האמריקאית וכאחד, שמרצה בבתי ספר יהודים בחוץ לארץ. הוא הביא דוגמאות שונות, שהראו עד כמה המשמעת באותם מקומות שונה מהמצב בישראל, על מערכת היחסים השונה הקיימת שם בין מורים לתלמידים ועל איך דברים אלה משפיעים על איכות החינוך ויכולתו של המורה להעביר את התכנים הנדרשים במהלך השיעור. אך לא רק עסק במה שקורה בכיתה, אלא הוא גם נתן דוגמא על הנוכחות של הצוות החינוכי בחצר במהלך ההפסקה, ששומרת על כך שגם בזמן ההפסקה, אין חציית גבולות בין התלמידים.

כמו כן, הוא דיבר על תחום נוסף שמשיק לתחום המשמעת ולטענתו הוא אחד הגורמים לשמירתה והוא הדוגמא האישית. פה הוא הביא דוגמא מחייו כהורה לילדים במערכת החינוך בישראל. הוא תיאר סיטואציה המוכרת לכולנו, הצגת בית ספר בה התלמדים הם הכוכבים. הוא לא דיבר על איכות תפקודם של התלמידים בהצגה או על טיב העלילה , אלא על תפקודו של הצוות החינוכי במהלך ההצגה. מה שבמיוחד תפס את עינו הייתה העובדה שהמורים והרבנים לא הרגישו צורך גדול לצפות בקשב רק בתלמידים שלהם, שהתכוננו והשקיעו שעות רבות בהכנה לערב זה וכעת הם משקיעים המון מעצמם כדי לתת הופעה טובה. במקום זה הם היו יותר עסוקים בסמארטפונים שלהם, בשיחות חולין עם מורים אחרים או בשילוב של שניהם. דבר שדי הרתיח אותו ואף גרם לו לגשת אליהם ולהעיר להם. מה שהסעיר אותו, לא היה הזלזול שלהם בתלמידים שלהם או בגלל שמדובר היה בילדים שלו, אלא הפריע לו המסר שהזלזלול מעין זה משדר לתלמידים. כי הרי, אם כשאני על הבמה המחנך שלי לא מסתכל עליי וגם עושה רעש,  אז למה כשהוא מדבר בכיתה אני אמור להקשיב לו ולהיות בשקט?

בעיניי, דוגמא אישית היא אחד העקרונות החשובים בחינוך אם לא החשוב ביניהם, בין אם מדובר בתפקידנו כהורים או כמחנכים. כשאנחנו מופיעים כדמות סמכותית מול ילדים, נערים וגם מבוגרים אנחנו חייבים לשמש כדמות אמינה אותה מקבלי המסר שלנו רואים. במיוחד כשאנחנו מעבירים להם מסרים לגבי ערכים, קידום או שיפור עצמי אנחנו תחת עיניהם הפקוחה לראות אם אנחנו ראויים להעביר להם את אותו מסר. אני יודע על עצמי, שכילד וגם כיום אני מסתכל ובוחן את המורים והרבנים שלי באופן קבוע, לראות מה אני יכול ללמוד מהם חוץ מהידע אותו הם מעבירים לי והאם הם עומדים מאחורי אותו ידע ופועלים לפיו. כל זה נכון עוד יותר בעולם בו אנו חיים היום, בו המידע חופשי לכל אחד בלחיצת כפתור. דבר שהופך את המורים שלנו למעט מיותרים כמעבירי ידע אלא חשיובתם כמחנכים עולה. דבר זה מביא לכך, שהתלמידים שלנו רוצים וצריכים מאיתנו דברים אחרים שבאים עם אותו ידע והם: ניסיון, ערכים ויחס אישי. דברים  אלה גוגל וויקפדיה לא יכולים לתת להם ולא ללמד אותם.

דוגמא קטנה לאיך דוגמא אישית יכולה לפגוש אותך במקומות לא צפויים, התרחשה עבורי בלימודים במכון שטראוס עמיאל. לפני כמה שבועות התבקשתי להעביר הרצאה לחבריי ללימודים בנושא ספורט ותזונה נכונה כחלק מהתוכנית והמגוונת אותה הם מספקים. אז אחרי שבמשך שעה הסברתי להם עד כמה חומרים משמרים, סוכר וקמח לבן רעים לבריאות שלהם, אז מבחינתי אין סיכוי שבזמן ההפסקות כשמחכות לנו צלחות עמוסות בעוגות, במבה וביסלי אני אלך לנשנש לי מכל הדברים שהרצתי בתוקף נגדם. מפני שדבר כזה חוץ מלהציג אותי באופן די מגוחך יפגע במסר החשוב שרציתי להעביר להם.

מעבר לחשיבות הרבה שיש לדוגמא אישית בחינוך באופן כללי, אני חושב שלרבנים או אנשי חינוך דתיים ויהודיים דוגמא אישית היא אפילו עוד יותר חשובה. עצם העובדה שהדת היהודית מכילה בתוכה סטנדרטיים גבוהים של דרך ארץ והתנהגות בין אדם לחברו גורמים לכך שרב או אפילו סתם אדם עם כיפה מושכים ציפיות גבוהות כמייצגים של כזאת דת. בנוסף לכך מעבר לאותה ציפייה של קהל השומעים, אדם העומד מול הקב”ה, כשיש לו את החשש שאם יראו אותו עושה משהו שלא יאה לאדם במעמדו לעשות, אפילו אם זו לא עבירה על אחת ממצוות התורה. אז כתוקף היותו מייצג של הקב”ה והדת היהודית הוא מחלל את שמו של הקב”ה, עבירה שעליה הרמב”ם אומר בהלכות תשובה (א, ד) “שאפילו תשובה, יסורין ויום הכיפורים לא מכפרים, אלא רק מיתה”. עובדה זו צריכה לגרום לאותו אדם להיות אפילו עוד יותר מודע לצורת תהנהגותו, בוודאי כשהוא נמצא ליד תלמידיו.

העברת מסר היא דבר מאוד מורכב, הרבה מאמץ כספי ואנושי מושקע, על מנת לדעת איך לעשות זאת בצורה המהירה והחזקה ביותר. מפני שיש לזה השלכות גדולות בתחום העסקי, הפרסומי והפוליטי. חינוך הרבה פעמים הוא גם העברת מסר, אנחנו רוצים להעביר לתלמידים שלנו מסר חינוכי מסוים. להבדיל מקוקה קולה המסר שלנו לא מפוצץ בחומרים ממכרים וטעימים, שעולה רק שישה שקלים. אלא אנחנו מנסים להעביר מסר שיופנם בצורה עמוקה וגם לעיתים רבות, לפעול על פיו דורש מאמץ גדול. לכן אנחנו נדרשים לרמה גבוהה יותר ביכולת העברת המסר שלנו ולדעתי דוגמא אישית היא אחד הדרכים החשובות והמשפיעות ביותר שאנחנו יכולים להעביר מסרים כמו דרך ארץ, ערכים יהודיים ואהבת הזולת. דבר זה אומנם דורש מאיתנו הרבה כאנשי חינוך, אבל לפחות זה בידינו ובעזרתו אנחנו יכולים ליצור שינוי אצל תלמידנו.

יש לכם רעיונות נוספים בהם אפשר להשתמש על מנת להעביר מסר חינוכי?
נשמח לשמוע עליהם..