יום כיפור וכדורים פורחים

מאת צורי חסון

במאות ה18 וה19 כשמטוסים עוד לא היו קיימים, כדורים פורחים היו הכלי האולטימטיבי לתחבורה אווירית, אפילו היו כמה נסיונות להשתמש בהם למטרות צבאיות. עקרון הפעולה של כדור פורח מתבסס על מילוי וריקון של גז אצילי אשר בהיותו קל יותר מהאוויר פורח למעלה ועל ידי ריקונו יורד למטה. ההנחתה או העגינה של כדור פורח מתבססת על הורדת חבלים מכדור הפורח וקשירתם בקרקע, שמונעים את תנועתו הטבעית, שהיא עלייה למעלה כתוצאה מהפרשי משקל בין הגז שבתוכו לבין האוויר. 

אני מניח שאם הייתם מבולבלים מהכותרת של המאמר, אז ההסבר שלי על איך כדורים פורחים עובדים וההיסטוריה שלהם רק גרמו לכם לתהות עוד יותר על הקשר בין היום הקדוש ביותר בשנה שכל מהותו היא רוחנית ועוסק בסליחה, כפרה וחזרה בתשובה הבאים ליצור קרבה בינינו לקב”ה. לבין כלי תעופה ישן שאף פעם לא היה הצלחה גדולה ומשמש כיום בעיקר לצרכים תיירותים. את הרעיון לקשר בין שני הדברים המאוד לא קשורים האלו, זכיתי לקבל מהרב מיכי יוספי. רעיון זה עוסק בציור שיש לנו בראש כלפי יום כיפור ופרטים חשובים החסרים בציור זה. בדרך כלל כשאנחנו חושבים על יום כיפור הדברים שעולים לנו בראש הם אנשים שפגענו בהם או  חטאים שביצענו הגרמו לריחוק בינינו להקב”ה והניסיונות שלנו להיטהר ולהתנתקות ממעשים אלו על ידי בקשות סליחה, וידוי, צדקה, טבילה במקווה וכמובן צום ותפילות מלאות הרגש אשר הם החלק המרכזי ביום הכיפורים עצמו. כל זה יוצר אצלנו תמונה בראש, בה אחרי יום כיפור אנחנו נקיים וזכים מכל חטאותינו ובקשות הסליחה שלנו התקבלו ועשו את פעולתם. 

הבעיה היא שהתמונה אותה אנחנו מציירים בראשנו רואה את יום הכיפורים ואת מושג הסליחה והמחילה בזווית מאוד צרה, תוך כדי התעלמות מנקודת מבט אחרת ומאוד חשובה, שהיא נקודת מבטו של הצד הסולח. העובדה שלא קיים רק הצד המבקש סליחה וההבנה שהצד הסולח הוא גם אנחנו ולא רק הקב”ה או מי שביקשנו ממנו סליחה. מפני שכמו שאנחנו מבינים שפגענו באנשים מסוימים וציערנו אותם, כך גם אנשים אחרים פגעו בנו והם מבקשים מאיתנו סליחה ולפעמים הם לא יודעים שנפגענו מהם, דבר שמצריך אותנו לרמה גבוהה יותר של מחילה. בשני המקרים הצורך שלנו למחול הוא לא רק עבור ניקוי עוונותיו ומצפונו של זה שפגע בנו, אלא המחילה ותחושת השחרור אותה היא מביאה חשובה עבורנו אף יותר מלהם. פה בדיוק נכנס הכדור פורח, החבלים של הכדור הפורח ששומרים אותו במקומו, הם כמו הרגשות הקשים הנמצאים בתוכנו כלפי מי שפגע בנו. כמו שהחבלים מונעים מהכדור פורח לנסוק ליעדים מרגשים ולהמשיך את תנועתו הטבעית, כך אותם משקעים וכעסים שאצורים בנו מונעים מאיתנו להמשיך הלאה ולהתקדם בחיינו,  במקום שנשמח בטוב שיש לנו ונמשיך בחיינו.

דוגמא לדבריי קיבלתי ממש בצאת יום הכיפורים, כשעמיתה שלי שיתפה אותי ועוד מספר חברי צוות, על מקרה מצער שקרה לה. היא השקיעה מאמצים רבים בעבודה על פרוייקט חשוב עבור התלמידים שלה, היא השקיעה באותו פרוייקט זמן רב ואפילו לקחה בייביסיטיר כדי שהיא תוכל לסיים אותו בצורה משביעת רצון. ואז ממש לקראת סיום, המחשב שלה קרס מבלי שהיא יכולה להדליק אותו. אחרי שהיא ניסתה לאושש אותו ואת הפרוייקט שהיא עבדה עליו בכל יכולותיה ללא הצלחה, היא פנתה למעבדת מחשבים מוסמכת שתעזור לה. אבל גם זה היה ללא הועיל, אחרי מספר פעמים שהם לא עמדו בזמני היעד שלהם לתיקון המחשב שלה, ממש בערב יום כיפור הייתה לה שיחה קשה עם המנהלים של המעבדה. אחרי אותה שיחה בו הוחלפו דין ודברים קשים בין הצדדים, היא הייתה מיואשת ומאוד כועסת, אבל למרות כל זאת היא לקחה החלטה אמיצה. היא החליטה שהיא מוחלת למחשב שקרס ולאנשי מעבדת המחשבים שהשלו אותה פעם אחר פעם שהם יתקנו אותו. היא אמרה לעצמה שהיום הוא היום הקדוש בשנה והיא מתמסרת אליו בכל יכולתה והיא מניחה לכל מה שהיה. אחרי שתם יום הכיפורים היא יכלה לספר לנו שהחלטה זו הביאה לכך שזה היה יום הכיפורים הטוב ביותר שלה.

 הרבה אנשים נמצאים רוב היום מול מחשב, מול מנוע של  רכב או סקיצות של מבנים. אבל אנחנו כמחנכים עובדים כל היום מול בני אדם. בין אם זה התלמידים שלנו, שאיתם אנחנו נמצאים רוב שעות היום והם לא מוותרים על אף הזדמנות לאתגר אותנו או בין אם זה מול הצוות שאנחנו עובדים איתו בשיתוף פעולה או הרמה הממונה עלינו. עבודה עם אנשים ולא עם מכונות, יכולה להיות מאוד מספקת וכיפית, אבל היא גם טומנת בחובה סיכוי גדול שנפגע באנשים, או שיפגעו בנו. לכן היכולת שלנו לסלוח בלב שלם ולהמשיך הלאה גם אם אף אחד לא ביקש מאיתנו סליחה היא כה גדולה. כיוון שאם נהיה “תקועים” במה שעשו לנו ואיך פגעו בנו ולא נוכל להשתחרר לא נוכל לתפקד בצורה טובה מול תלמידנו, מפני שנהיה עסוקים מידי במה שהיה ולא מספיק ממוקדים במה קורה עכשיו ולתכנן פעיליות מאתגרות ומעניינות עבור התלמידים שלנו בעתיד הקרוב והרחוק. 

נכון, לסלוח זה לא דבר קל. ברמה מסוימת זה הטבע האנושי שלנו שדורש נקמה בכל פעם שאנחנו נפגעים גם אם זה קורה בצורה לא מודעת ואנחנו מנסים לספר לכולם, וגם לעצמנו שהכל בסדר וכלל לא נפגענו , אבל זאת לא האמת. מה עוד שבדרך כלל אנחנו צודקים (לפחות בעיני עצמנו) ולצד השני מגיע להיענש על מה שהוא עשה. אבל אם רק נוכל להרים את ראשנו ונביט מעל הפגיעה האישית שלנו ונצליח לראות את התמונה הכוללת, נבין שזה שהוא ייענש והעובדה שאנחנו חושבים על זה ומתעסקים בנושאים שליליים שכאלה זה לא תורם לאף אחד, לא לו ולא לנו. אלא רק משאיר אותנו בעבר בלי יכולת להתקדם. מתי שנצליח לאמץ סוג כזה של תפיסת מציאות, נוכל להיות טובים יותר עם תלמידנו וגם עם עצמנו ועל ידי זה נוכל להיות מחנכים טובים.  

אם גם לכם היו התמודדיות דומות עם סליחה, נקימה ורצון למחילה שהשפיעו על חייכם כמחנכים, נשמח אם תספרו לנו עליהם.