מקום לכאב

מדינת ישראל מכילה בתוכה לא מעט התמודדיות מיוחדות. היא מדינה קטנה וחדשה שהוקמה על בסיס “ספר הספרים הנצחי” אבל באותו זמן נמצאת בהתכחשות למסורת והאמונה הנצורה בתוכו, דבר שיוצר קונפליקט דתי עמוק על צביונה של המדינה. כמו כן מדינת ישראל  היא מעין מדינת אי, מפני שהיא חסרת חיבור יבשתי אפשרי לעולם החיצוני, דבר שמשפיע באופן ניכר על הכלכלה והתרבות שלה. בנוסף לאתגרים אלה, לאורך כל שנותיה של המדינה אפילו עוד לפני שהיא הוקמה, עומד מולה אתגר נוסף שהיום יותר יותר מדינות מתמודדות מולו. מדובר כמובן באתגר הביטחוני של תקיפת גבולותיה ובעיקר טרור התוקף בתוך המדינה קרוב לבית.

כאמור, עוד שהמדינה הייתה בחיתוליה ורק החלה להיבנות ולהתפתח כבר אז הטרור הערבי הכה בתושבים היהודים של מה שנקרא אז פלשתינה. באותם ימים הטרור הולבש בדמות פרעות שהכו בריכוזי היהודים מידי פעם בעוצמות משתנות. לאחר הקמת המדינה תשובי במדינה הצעירה סבלו בעיקר מפשיטות שהגיעו מעבר לגבול על יישובים ישראלים בצירוף הפגזות לתוך היישובים הקרובים לגבול. בשנות השבעים והשמונים לאותם התקפות על יישובי הגבול נוספו פיגועים “איכותיים”, כמו חטיפות מטוסים ופיגועים במטרות ישראליות בחו”ל כשהמפורסמת ביניהם היא חטיפתם ורציחתם של חברי המשלחת לאולימפיאדה במינכן. אך צורת הטרור הקשה ביותר אליה נחשפנו כמדינה, התחילה בעיקר בשנות התשעים של המאה הקודמת והגיעה לשיאה בתחילת שנות האלפיים. תקופה זו התאפיינה בפיגועים רצחניים במתארים שונים שכללו: פיגועי ירי ומסעות הרג מעבר לקו הירוק, מחבלים מתאבדים שהתפוצצו במרכזי קניות ואוטובוסים וטרור רקטי שפגע ביישובי העוטף. טרור זה אומנם מוגר ברובו, אך לעולם לא עזב אותנו כשבשנים האחרונות הוא מתבטא בטפטוף תמידי של פיגועי דקירה, דריסה וירי רקטי שמגיע גם למרכז הארץ.

מי שגדל או חי כאן בשלושים השנים האחרונות פשוט מכיר את המצב הזה כמציאות. לי יש זיכרון חזק של פורים באמצע שנות התשעים כשפיגועים קשים הכו בתל אביב ובירושלים, הצליחו לפגוע בשגרת החיים הישראלית ולבטל את אירועי הפורים כמעט בכל הערים, ביטול זה כלל גם את תערוכות העדלאידע המופרסמות, שבכפר סבא עיר מולדתי לא חזרו לקיימם מאז. בנוסף לכך לא אוכל לשכוח את הערב בו ניסה מחבל מתאבד להיכנס לקניון, שהיה ממקום רק חמש מאות מטרים ממקום מגוקיי באותם שנים. אותו מחבל ארור נחסם על ידי מאבטח מבוגר ועולה חדש שהוצב בכניסה והתפוצץ, כשהוא הורג את אותו מאבטח אמיץ ועוד שני אזרחים שבדיוק עברו שם. אותו פיצוץ הצליח להרעיד את הבניין בו התגוררתי כשצרחות רכבי החירום שהובהלו לאירוע חרכו את אוזנינו. אני שחשבתי לטמון זכרונות אלה בתיבת סגורה של ימי ההתבגרות הלא פשוטה בישראל של אותם ימים, התבדיתי לאחר שבשנה האחרונה נדקר למוות אביו של תלמיד שלי, שרק רצה לקנות קצת מצריכים לאחר שבת, במתחם המסחרי המקומי אותו גם אני פוקד מידי כל מה ימים  כדי לקנות אוכל למשפחתי. בנוסף לכך, בחור שלומד בישיבה הממוקמת בכניסה ליישוב בו אני גר, נרצח בדקירות כשעלה בשביל הגישה לשער בשעות הערב היחסית המוקדמות, זאת לאחר שהוא חזר מירושלים, שם הוא קנה מתנה לרב שלו מהישיבה. עכשיו כל פעם שאני עובר בנקודה בה הוא נרצח, הנמצאת ממש בקרבת הכניסה לישוב, אני מרגיש את הצביטה קשה בלב של חיים שנגדעו באיבם ושבאותה מידה יכלו להיות גם החיים שלי.

כמובן, שאחרי אירוע מעין זה בתגובה הראשונית יש מעגלי תמיכה, שיחות עם גורמים מקצועיים וחיבוק חזק מצד החברים המשפחה. אבל אני תוהה איפה אנחנו כמערכת וכחברה, במיוחד כחברה אמונית נמצאים בהתמודדות מול דרך חיים זו, שהיא לא נורמלית בעליל. דרך שמקבלת את העובדה שלעולם “נאכל חרב” בה נערים ונערות יודעים שיש סכנה שיחטפו אותם, ידקרו אותם אותם או סתם יזרקו עליהם אבנים או בקבוקי תבערה בנסיעה שגרתית הביתה או ללימודים. דרך חיים שבה אנחנו חיים במעין רולטה עם מספר גבוה, בה כל הזמן הכדור מסתובב ויכול להיות שהוא ייפול גם בצד שלי או שלך, לא על אף אחד מישראל. אני לא עוסק במישור הפוליטי כי לדעתי זה נושא שהוא מקור לספר ולא למאמר. אלא בהאם אנחנו צריכים לנסות לתת פתרון נפשי ואמוני לאותם ילדים ונערים החיים בכזאת מציאות המעוררת שאלות אמוניות ומפעילה עליהם לחץ נפשי. או שאנחנו צריכים להמשיך להתעלם מהנושא,  תוך הסתמכות על הנארטיב הישראלי הקשוח והמפורסם שממשיך את החיים בכל מחיר ובקומה זקופה, גם כשאצל חלק מהאנשים החיים הפסיקו.

כמו לשאלות רבות, אני מניח שגם לשאלה, זו אין תשובה אחת שמתאימה לכל המקרים בכל המקומות. אין ספק גם שלמהלך כזה ייתכנו השפעות טובות והשפעות פחות טובות. מצד אחד כמו שאמרנו זה ייתן מקום לכאב, לשאלות ולחרדות של אלה המתמודדים איתם. מצד שני זה יכול לעורר את אותם שאלות אצל אלה שלא היו שואלים בעצמם. מניסיוני האישי שלי אני יכול להעיד שאני הייתי מאלה שלפחות מבחוץ תקופת הילדות והנערות בצל הפיגועים עברה בסוג של אדישות, זה לא גרם לי לחיות בפחד או לנטוש את מה שאני מאמין בו, פשוט חייתי תוך קבלה זה המצב וזה המחיר לחיות בארץ שלנו ובעזרת הםש יהיה יותר טוב. לעומת זאת, בשיחה שהייתה לי עם ידידה טובה, שהייתה איתי באותם מסגרות לימוד באותם שנים, די הופתעתי לשמוע עד כמה שנים אלו היו קשות עבורה. היא סיפרה לי, שהיא לא הייתה עולה על אוטובוסים בהגדרה והייתה חוששת מאוד ללכת למקומות הומי אדם אפילו כבתי קפה ומסעדות, דבר שהפתיע אותי מאוד. יצא לי גם לשמוע סיפורים של אנשים שבעקבות אירועים אלה נחלשו באמונתם ועזבו את הדת, או כאלה שהחליטו שלא מתאימה להם צורת חיים שכזאת וכשהייתה להם את האפשרות, ירדו מהארץ בתקווה למצוא חיים יותר שקטים במקום אחר.

כמו שכבר ציינתי, מדובר בנושא מורכב ואין בידי פתרון פלא שיתאים לכל מסגרת ולכל מצב אותו אני חושב שצריך להתחיל ליישם ממחר. אבל אני כן חושב שנושא זה צריך להיות במודעות שלנו כחברה ובמיוחד כמחנכים. כמו כן ייתכן מאוד שצריך לקיים מחקר בנושא לגבי איפה, מתי ואיך יש להשקיע מאמצים בנושא זה, אבל עד אז אנחנו יכולים לנסות להיות יותר רגישים למצוקות של תלמידינו ולדעת שלא כולם כל כך חזקים מבפנים, כמו שזה נראה מבחוץ.