צורי חסון –

אנחנו נחשפים לא מעט פעמים לדיונים בנושא השיוויון בין נשים לגברים בתחומים שונים. אחד התחומים הקרובים לליבנו יותר בהם דיונים אלה עוסקים הוא המקום של נשים בעולם הדתי/תורני שהוא ביסודו מקום מאוד גברי. בעשרות השנים אחרונות קולות השינוי והרצון לשיוויון הולכים ומתחזקים מצד אחד. מצד שני מופיעה מול הקול הזה תגובת נגד הרוצה לשמור את את מערך הכוחות הקיימים כמות שהוא. כמו תמיד כל צד מנסה להיאחזר במקורות תורניים שיעמדו לצידו.

 

בפרשת פנחס אותה אנחנו קוראים השבוע אפשר לקבל הארה חשובה מאוד, על הנוכחות החיובית של הנשים בעם ישראל בזמן שהותם במדבר. הארה זאת מקבלת חיזוק מהצד השני של המפה המגדרית בלא מעט מעשים שליליים של הגברים בעם ישראל המוצגים לאורך החומש. כשאנחנו חושבים על בני ישראל המגיעים לארץ ישראל אחרי 40 שנה במדבר, הדור שיצא ממצרים מגיל 20 ומעלה כבר לא קיים חוץ מיהושוע בן נון וכלב הן יפונה. מתוך זה מצטיירת לנו בראש של חבורה צעירה ולוחמנית ללא אנשים מבוגרים שמלווים אותם. אבל כשמעיינים בפסוקים, מגלים תמונה אחרת: “וּבְאֵ֙לֶּה֙ לֹא־הָ֣יָה אִ֔ישׁ מִפְּקוּדֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וְאַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן אֲשֶׁ֥ר פָּקְד֛וּ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃” (במדבר, כ”ו, ס”ד) הפסוק הזה הנראה על פניו מיותר כי כבר נאמר לנו שדור יציאת מצרים אמור להימחק, זו אחת הסיבות שגרמה להרבה פרשנים להתייחס לפסוק הזה ולהבין מה הוא בא להגיד לנו. רש”י בהתבססו על מדרש תנחומא מדייק עבורנו במילות התורה  ומאפשר לנו לראות את יחסי הכוחות במחנה עם ישראל באור שונה: ” אֲבָל עַל הַנָּשִׁים לֹא נִגְזְרָה גְזֵרַת הַמְרַגְּלִים, לְפִי שֶׁהֵן הָיוּ מְחַבְּבוֹת אֶת הָאָרֶץ, הָאֲנָשִׁים אוֹמְרִים נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרַיְמָה, וְהַנָּשִׁים אוֹמְרוֹת “תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה”, לְכָךְ נִסְמְכָה פָרָשַׁת בְּנוֹת צְלָפְחָד לְכָאן”.

 

מפירוש רש”י אנחנו מקבלים תמונת מצב שונה ממה שחשבנו, בני ישראל שצועדים לעבר ארצם הם לא חבורה צעירה וטריייה המונהגת על ידי מספר מנהיגים בגורים כמו שחשבנו, אלא מדובר בבחורים ובחורות צעירים שאכן צועדים קדימה אבל מאחוריהם נמצאות מאות אלפי אלמנות מבוגרות שחלקן הגדול היה בחיים עוד בזמן השעבוד למצרים ועבר את כל התלאות, הניסים והסיפורים שהתרחשו מאז. מעבר לזה אנחנו מקבלים מבט עגום על הגברים בעם ישראל שמוצגים כאלה שחלקו על משה לא מעט פעמים, התלוננו,  רצו לחזור חזרה למצרים והחמור מכל לא חיבבו מספיק את ארץ ישראל. לעומתם בכל המקרים האלה עמדו הנשים והציגו הבנה ואמון בדברי משה וחיבור לקב”ה, המלווים בחיבה עמוקה לארץ ישראל. עולה השאלה הקשה מה גרם להבדל רוחני כה גדול בין הגברים לנשים באותם ימים?.

 

הרב משה צבי נריה ז”ל,  אחד המחנכים הדגולים שהיו בעם ישראל הציע תשובה מאלפת לשאלה הזאת מזווית מאוד חינוכית. מבלי להוריד או לומר משהו רע על אחד מדמויות המופת שהנהיגו את בני ישראל במדבר, הוא הסביר שמשה מנהיג הגברים היה איתם רק משלב היציאה ממצרים והוא לא ליווה אותם לאורך התקופה של השיעבוד (משה הרי גדל בבית פרעה ואחר מכן גלה במשך 40 שנה למדין). לעומתו מרים מנהיגת הנשים הייתה עם נשות ישראל גם בשלבי המצוקה הקשה במצרים, כפי שהמדרש מזכיר שהיא הייתה פועה אחת משתי מיילדות המוזכרות בספר שמות,  שצילו את תינוקות העבריים מגזירותיו של פרעה( תלמוד בבלי, סוטה, י”א,ב’). לא רק שהיא הייתה איתן לאורך תקופה ארוכה אלא שהיא הייתה בתוך החוויה שלהן. את זה היה אפשר ללמוד משירת הים הים, שם מתואר איך מרים יוצאת בשירים וריקודים יחד עם בנות ישראל. הרב מניח שזה לא היה אירוע חד פעמי שמרים שרה ורקדה יחד עם הנשים והוא מבין שעצם זה שהיא הייתה יחד איתם בחוויות הקשות או השמחות, זה הדבר שגרם להן להתחבר ברמה גבוהה יותר לה’ ולהבין בצורה עמוקה יותר את המסרים שהוא ניסה להעביר.

 

מה שאני לוקח מלימוד זה הוא, את המסר שגם אנחנו כמחנכים צריכים להשתדל להיות עם התלמידים שלנו בתוך החוויה עצמה ולהרגיש אותם באמת. אני מודה שהרבה יותר קל להסתפק בלעמוד בכיתה וללמד אותם מה צריך לעשות, מה אסור ומה מותר ואיך צריך לנהוג במצבים שונים אליהם הם עלולים להיקלע. אבל להיות שם עימם בחוויה עצמה יוצר תהליך הזדהות שגורם למסר אותו אנחנו רוצים להעביר, בצורה הרבה יותר טובה. המחשה טובה לזה אפשר לראות בנוגע למקומות אליהם בני הנוער הולכים מבלי שאנחנו  או מבוגרים אחרים נמצאים נמצאים איתם. נכון אנחנו רוצים לשלח אותם לדרכם תוך כדי פיתוח עצמאותם, בצירוף כללים להתנהגות נכונה ושהכל יעבור בצורה חלקה. לעומת זאת אם נלך איתם לטיול או למסיבה שהם הולכים אליה ובאמת נהיה איתם שם בתוך החוויה בם הם נמצאים, נוכל להבין מה עובר עליהם בנוסף לתחושה שאנחנו שם איתם. מירוף שני הדברים יכול לעזור להם לא לפרוץ גבולות ולהגיע למקומות מסוכנים גם בזמנים בהם לא נהיה איתם ותוכל לעזור לנו למנוע מהם ללכת למקומות שאנחנו יודעים ולא רק חושבים שהם לא טובים להם. דוגמא לכך ראינו בחבורת הנערים שהסתבכה בפרשת חשדות לאונס בקפריסין. אותם נערים הגיעו מבתים טובים, למדו בבתי ספר איכותיים ואני די בטוח שניסו להנחיל להם ערכים טובים. אבל ברגע האמת הם חסרו את הגבולות הרצויים, שיכלו למנוע מהם להיקלע לתסבוכת בה הם נמצאים, גם אם הם לא עשו את כל הדברים בהם הם מאושמים.

 

היכולת שלנו כמחנכים טובים לא נמדדת רק ביכולת העברת שיעור או בניית מצגת, אלא ביכולת שלנו להתחבר לתלמידים שלנו ולדעת איך להעביר את המסר החינוכי אותו אנחנו רוצים להעביר בצורה  שתאתים לדרך הייחודית שלהם. אני באמת מאמין שדבר כזה נוכל להשיג על ידי זה שנהיה שם ועבורם בחוויה עצמה ולא רק נדבר עליה למרות שייתכן שזה האידיאל שמתאים אולי לאנשים בגורים אבל לא לבני נוער ובטח שלא לילדים, שצריכים ליווי והכוונה יותר קרובים כן גם לפעמים צריכים לשמוע ולקבל גבולות ברורים שישענו על ניסיון וידע אמיתי ולא רק על תאוריות.