צורי חסון –

די מוזר שלציונות הדתית, שהיא קבוצה קטנה יחסית בציבור בישראלי ועוד יותר מכך בעולם היהודי, יש חג רשמי במדינת ישראל שהפך להיות כמעט באופן מוחלט תחת חסותה והיא היחידה שבאמת חוגגת אותו. בין אם זה במישור היותר ארצי שמתגלם במשלחות של בתי ספר, ישיבות ואלפנות שצועדים ומטיילים ברחבי ירושלים ובמיוחד בצעדת הדגלים המפורסמת  או בין במישור הרוחני יותר שמתבטא בתפילות מיוחדות הכוללות שירת הלל ואי אמירת תחנון. כמובן ששני מישורים אלו הם כנגד שני ציבורים בעולם ההישראלי והיהודי: הציבור החרדי שמתכחש לתפקידה של המדינה בחילול הנס של שחרור ירושלים ופקפוק בעצם ההכרה בכך שהיה נס. מהצד השני מדובר בציבור החילוני שגם מפקפק בעובדה שהיה פה נס והצלה לעם ישראל  שכלל השגחה אלוהית תוך כדי שחרור חלקי מולדת ורואה בהם כיבוש של שטחים נתונים במחלוקת, שגרמו לנו יותר כאב ראש בינלאומי וביטחוני מאשר תועלת.

 

בסופו של דבר, יום ירושלים הפך להיות לא רק משוייך לציונות הדתית, אלא בעיקר לקבוצה מאוד ספיציפית מבחינת גילאים בתוך הציונות הדתית, הלא היא הנוער הדתי ששוצף את רחובות ירושלים. בני הנוער הם אלו שמובילים את החגיגות ויוצרים את מעט המודעות הלאומית שעדיין קיימת ביחס ליום הזה. נכון, את אותם נערים ונערות מובילים ברחובות ירושלים רבנים מזוקנים שמבחינת גילם לא בדיוק עונים על מה שאני מגדיר כנוער ובנוסף להם יש עוד אנשים ונשים מבוגרים ששותפים לחגיגות כל אחד ברמתו. למרות כל זאת בסופו של יום הם אלו שיוצרים את האפקט העוצמתי והחגיגי של יום ירושלים. אותם בני נוער שבאים בהמוניהם מכל רחבי הארץ ומפגינים הרבה שמחה והתלהבות שסוחפת גם את הירושלמים הקשוחים ביותר יוצרים יום ירושלים חגיגי שגם מהדורות החדשות המרכזיות לא יכולות להתעלם ממנו.

 

עבורי זה היה די מדהים לראות תלמידים שלאורך שנת הלימודים לא בדיוק בולטים מבחינה לימודית או מרבים להראות את נוכחתם בתחומי בית הספר, לוקחים דגל ומובילים נערים אחרים מופנמיםיותר, בשירה וריקודים. לא רק זה הם גם עוזרים לארגן את ארוחת הצהריים, לקפל את הציוד ומראים רצון להשתתף ולקחת חלק ביום שמצטייר אומנם ככיפי, אך עדיין יש בו חלקים מאתגרים שדורשים רצון לעזור ולהשקיע מאמץ נוסף. במהלך היום אפשר לשמוע ביקורת מהנערים האחרים ששואלים מאיפה צצו פתאום אלה שבקושי קמים לתפילת מנחה ופתאום צועדים ברחובות ירושלים עם הדגל כאילו הם מינימום העילוי התורני של השכבה. אבל המציאות היא שמבלעדיהם כל האירוע היה מרגיש חסר רוח, שמחה והתלהבות שנחוצה כל כך ביום שבו רוצים להפגין שמחה, הלל הודאה.

 

אחרי שהמולת החגיגות נגמרה, אני רואה את אותם נערים ש"כיכבו" והובילו את חבריהם ברחובות ירושלים, חוזרים לספסל הלימודים ועם החזרה לשם הם שבים לאותה התנהגות שאיפיינה אותם גם קודם לכך. הם מפגינים חוסר מוטיבציה, רצון להצליח ולהוביל מבחינה לימודית וגם מבחינה חברתית. כשאני מסתכל על מצבם הנוכחי לעומת הפוטנציאל הגלוי שראיתי שיש בהם, אני מוצא את עצמי נשאר עם הרגשת חמיצות על כך שהמרחק בין הפוטנציאל שלהם למקום בו הם נמצאים הוא כה גדול.

 

הבעיה היא שאני מעין בן אדם כזה שלא אוהב להישאר בתחושת חמיצות וחוסר אונים, אלא אני מעוניין לשנות ולעזור להם, הרי אחת הסיבות המרכזיות שבעינה אני נמצא בתחום החינוך היא כדי לעזור ולקדם נערים שצריכים כיוון ותמיכה. כשאני מחפש אפשרויות שיכולות לעזור להם בכך, ישנם שני כיווני פעולה אפשריים שעולים לי בראש. הראשון הוא לקבל את העובדה, שכנראה הם לא מתאימים למסגרת בה הם נמצאים והכישורים והיכולות שלהם יוכלו להתבטא בצורה הרבה יותר טובה במסגרת לימודים אחרת . עם כל הקושי שבשינוי כזה גדול הכלול ברתימת ההורים שלהם לשינוי  והסכמת הנערים עצמם לעזוב את הסביבה החברתית בה הם נמצאים שלעתים קרובות הם מאוד אוהבים ומחוברים אליה, למרות כל זאת לתמוך בהם לעשות את אותו שינוי שיביא לשיפור המיוחל.

 

אפשרות אחרת שחשבתי עליה היא לנסות להדגיש לאותו נער את הנקודות החזקות שלו שהאירו באותו היום ולנסות ביחד איתו לראות איך זה יכול להוביל אותו להשתמש באותם נקודות חוזק בחיי היום יום ומה הם הדברים המונעים ממנו להביא את אותם יכולות הקיימות בו אל ספסל הלימודים. כמובן שלא מדובר בעבודה פשוטה וייתכן שזה דבר שייתקל בהתנגדות של אותו נער לשתף פעולה, אבל אני רואה בזה לפחות כאופק ריאלי לפעולה, שיכולה לשנות דברים לטובה. אלה רק רעיונות שלי, אני בטוח שלכם יש רעיונות מצוינים שיכולים גם לעזור ואני אשמח לשמוע אותם. מפני שלבסוף רובנו אומנם מתמודדים  עם בעיות דומות, אך ייתכן שבזכות שכל אחד מגיע עם הזווית הייחודית שנתנה לו תהיה לנו אפשרות להגיע להפרייה הדדית שתניב פתרונות מוצלחים.