צורי חסון –

בליל פסח האחרון אנחנו התחלנו מסע שעומד להסתיים ממש בקרוב. אומנם מבחינה פיזית המסע שלנו שונה מאוד מהמסע שעשו אבותינו לפני יותר מ3000 שנה. בבמסע של אבותינו הם יצאו מהארץ המפותחת ביותר באותם ימים שהטילה עליהם עול שעבוד כבד מנשוא, אל המדבר הצחיח במסע שאמור להסתיים בארץ המובטחת הלא היא ארץ ישראל. נכון אנחנו חיים היום במדינת ישראל הריבונית והפורחת (תרתי משמע) ויש לנו חופשיות לעשות את כל מה שאנחנו רוצים (בערך). אך למרות כל זאת, במישור הרוחני מדובר באותו מסע שחוזר על עצמו בכל שנה.

 

המסע הזה התחיל בליל פסח בלילה בו יצאנו מעבדות לחירות והשתחררנו מדברים שהיינו משועבדים אליהם בין אם זה היה מדעת או לא. משם יצאנו למסע רוחני של 49 ימים בו אנחנו סופרים את העומר ובונים את המדרגה הרוחנית שלנו לקראת קבלת התורה. בתחילת אותו מסע אנחנו נמצאים בחגיגות של שמחה הנמשכות במשך שבוע על כך שיצאנו מהעבדות בה היינו. לאחר מכן אנחנו מגששים במדבר הרוחני של ספירת העומר. במהלך אותה ספירה יש לנו ליווי, דרכי התנהגות, נקודות הכוונה והמועדים ההישראליים שהצטרפו לתקופה זאת במהלך השנים כמו ימי הזיכרון השונים ויום העצמאות. אנחנו צועדים במסענו כשבכל יום אנחנו סופרים את ההתקדמות שלנו אל היעד שהוא קבלת התורה בחג השבועות. עם כל זאת, ההגעה אל היעד היא לא המטרה אלא המסע שעברנו וההתחדשות והגדילה שהייתה במעבר ממצב של חירות ללא גבולות לקבלת התורה, שמציבה את הגבולות הנכונים והיציבים עבור החיים שלנו כיהודים. כמו שאם הילד שלנו ייצא לבילוי עם חברים ורק נגיד לו תעשה חיים, הוא יכול לחזור בשעה מאוחרת מאוד ולבלות במקומות שאנחנו לא רוצים שיהיה בהם ואז ייתכן שהוא יחזור בבוקר אחרי שהוא בילה במקמות מפוקפקים, לעומת המצב בו נגדיר לנו את הגבולות הנכונים לגיל ולמצב שלו. ככה גם חירות יכולה להגיע לכיוונים מסוכנים אם היא לא תהיה בגבולות הנכונים עבורה.

 

הדבר הבאמת מדהים הוא, שאנחנו עוברים את המסע הזה בכל שנה. היה אפשר להגיד שאנחנו לא צריכים את זה, הרי עשינו את זה כבר ועברנו את התהליך בין אם הוא הצליח או לא. אבל במקום זאת אנחנו שמחים על כך, שיש לנו אפשרות לדייק את עצמנו לפי המקום שאנחנו נמצאים בו והשעבודים השונים מהם יצאנו בשביל לקבל את התורה כל פעם מחדש. עצם העובדה שאנחנו יכולים לבדוק איפה אנחנו נמצאים ביחס לאיפה אנחנו רוצים להיות בקשר שלנו עם התורה זה חסד גדול שהקב”ה עושה איתנו.

 

נושא זה נוגע באופן הדוק גם לעבודה עם התלמידים שלנו. יש לנו תלמידים שונים שנמצאים במקומות אחרים ולא תמיד הרצויים, מבחינת הקשר שלהם לתורה. אני לא מדבר דווקא על אלו שלא מופיעים פיזית או רוחנית לתפילות וללימוד התורה. אלא זה גם נכון אפילו לאלה שמשכימים קום ומגיעים ללימוד שמתקיים לפני תפילת הבוקר.  בספירת העומר יש לנו הזדמנות לצאת למסע עם התלמידים שלנו. לאורך מסע זה, אנחנו בודקים יחד איתם איפה הקשר שלהם עם התורה עומד והאם רוצים לשנות משהו בזה. אם הם מעוניינים אפשר להתחיל תהליך למידה של שיעורים, קטעי ווידאו, מוזיקה והיד עוד נטויה. בכל קטעי לימוד אלה אפשר להראות להם דרכים שונות של לימוד תורה ועבודת השם, כמו כן איך אפשר לממשם בצורה הטובה ביותר. היעד של התהליך הוא באמת להגיע לחג השבועות אחרי שעברנו משהו ביחד וכל אחד הגיע להחלטה האישית שלו לגבי איך הוא מקבל את התורה השנה ומה השוני משנים קודמות.

 

מנסיוני אני באמת מאמין, שתהליך כזה ממש יכול לרומם את התלמידים שייקחו בו חלק, לא רק מבחינת קומתם הרוחנית, אלא מבחינת כל האספקטים באישיותם. דבר כזה ייתן להם תחושה שיש מישהו איתם בתהליך שאכפת לו מהם ומוכן להשקיע בהם. כמו כן עצם הפגישה המחודשת שלהם עם התורה תעורר בהם כוחות נפש שאצורים בהם ורק רוצים לצאת. בדיוק כמו שהשריית זרעים במים מעוררת אותם מתרדמתם ומגלה את כוחות הצמיחה האדירים שקיימים בהם, כך בדיוק היא התורה שנמשלת מספר פעמים בתנך למים כשאחד הפסוקים היותר מפורסמים בנושא הוא: “כִּ֤י אִ֥ם בְּתוֹרַ֥ת יְהוָ֗ה חֶ֫פְצ֥וֹ וּֽבְתוֹרָת֥וֹ יֶהְגֶּ֗ה יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה׃ וְֽהָיָ֗ה כְּעֵץ֮ שָׁת֪וּל עַֽל־פַּלְגֵ֫י מָ֥יִם אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ ׀ יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ וְעָלֵ֥הוּ לֹֽא־יִבּ֑וֹל וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַֽעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ׃ (תהילים,א,ב-ג). בעזרת השם שנזכה לעורר ולהתעורר לכך שהתורה תחיה ותזין אותנו ואת תלמידינו שניתן את פירותינו בעיתם.