ההסבר הביולוגי מאחורי התנהגותם של חסידי אומות העולם

הייתם מוכנים לחתום על כרטיס אד”י לתרומת איברים? לתרום כליה? אונת כבד? האם יש לכם ילד, שניים, שלושה או חמישה? מי מכם היה מוכן להטיל עצמו על רימון יד כדי להציל את חבריך בצבא, או אולי חמישה זרים בקניון? האם תרוצו אל תוך בית בוער לקול שמיעת צעקותיו של ילד, גם אם אינכם מכירים את המשפחה?

אני מניח שכולם ענו בחיוב לחלק מן השאלות, אך אין זה סביר שמישהו ענה בחיוב לכולם. רוב האנשים ינכסו לעצמם נטיות אלטרואיסטיות, אבל כמה מאתנו, באמצע מלחמה, היו מסכנים את הכל, ממש הכל – רכוש, חיים וחיי ילדינו – בכדי להציל זר מוחלט? אנחנו כיהודים מכירים את הסיפורים האלו, אודות לא-יהודים שהצילו יהודים ואחרים מזרועות המשטר הנאצי. אנשים שפעלו בדרך אלטרואיסטית אמתית. העלאת תמונותיהם של צדיקים אמיתיים אלו במוחנו, גורמת לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו ועם והאנושות. אך פסיכולוגים, סוציולוגים, אנתרופולוגים ודומים עדיין לא מצאו מכנה משותף כלשהו שיסביר את התנהגותם של חסידי אומות עולם אלו.

אולי יהיו כמה קוראים שיגידו כי אנחנו לא צריכים סיבה, אלא, אנו צריכים להציע תודה והכרת תודה, ולא להתעמק בנבכי הנפש האנושית. רבים אף יעדיפו להשאיר את העניין הזה כמסתורין ושהתופעה כלל לא תיחקר על ידי חוקרי מדעי החברה. ואכן, אחת מהתאוריות העכשוויות המנסות לתאר את מניעיהם של חסידי אומות העולם בזמן השואה, היא הרוממות המוסרית.

“רוממות מוסרית” היא ההרגשה המתעוררת בנו בשעה שאנו שומעים סיפורים על התנהגויות אלטרואיסטיות יוצאות דופן. חיילים מרגישים זאת כלפי חיילים אחרים, והמפקדים סומכים על כך במהלך אימון בסיסי ומתקדם.

בשביל מה ובשביל מי אתה מוכן למות? עבור רבים, למרבה המזל, שאלה זו נותרת תיאורטית: רק מעטים מתמודדים עמה במציאות של לחימה. אבל אותם אלו יספרו כי בזמנים הכרחיים הם יהיו מוכנים להקריב הכל בעבור אחיהם. חיילים שמתאמנים יחדיו הופכים להיות כאחים ממש וחשים אחווה זה לזה. קשר עמוק זה יגרום לאנשים “רגילים” לקחת סיכון עצמי אלטרואיסטי ואפילו לצאת בפעולות של הקרבה עצמית.

האנתרופולוג קרייג פלמר הציע, כי זוהי תחושת הרוממות המוסרית שחסידי אומות העולם הרגישו, ואולי אף נזכרו בהוראת הוריהם שעליהם “לעשות את הדבר הנכון”. יתר על כן, להתנהגותם האלטרואיסטית של המצילים עשויה הייתה להיות כוונה לא מודעת המשפיעה על קרובי משפחתם ביצירת חוויות גבוהות מבחינה מוסרית. התיאוריה של פלמר מציעה כי אלטרואיזם ויצירת חוויות מוסריות גבוהות הינן אסטרטגיות אבולוציוניות המיטיבות עם הצלחת הרבייה לטווח הארוך. זהו מדד ההצלחה של הרבייה שאינו נמדד במספר הילדים שיש לך, אלא במספר הצאצאים לאורך כמה דורות. למעשה, במאמר משותף שאנו משלימים בימים אלו, אנו בוחנים את היהדות לאור תיאוריה זו.

אסטרטגיית הותרת צאצאים זו יכולה לעזור לנו להבין פעולות אלטרואיסטיות. זהו לא אלטרואיזם נפוץ אליו מתכוונים הפילוסופים. לפילוסופים יש את היתרון להישאר במגדל השן ולא לדאוג לדברים כמו צאצאים. אך, לפסיכולוגים אבולוציוניים, לאנתרופולוגים ולביולוגים אין את המותרות הללו. אלו מנסים להבין איך התנהגויות מסתגלות להותרת שארים. אלטרואיזם, הנותר ללא בדיקה ובצורה הטהורה ביותר, יוביל בסופו של דבר להשמדת הקבוצה על ידי יחידים אנוכיים, מה שיוביל בתורו להכחדת המינים. אלא אם יש איזשהו מניע נסתר, שאינו ידוע אפילו למתנהג או למתנהגת בעצמם. מניע זה הוא הוא הותרת צאצאים לזמן ארוך.

הבה נסתכל על זה כך: הגנים הם “אנוכיים” – לא במובן הקלאסי של “מה אני מקבל מזה”, אלא במובן שלגן יש מטרה אחת: שכפול. כמו שגנים וסביבה משחקים אחד בשני, יצורים בעלי גנים רבים – בני אנוש ובעלי חיים אחרים – מוצאים את הדרכים היעילות והאפקטיביות ביותר לשכפול. אורגניזמים הנושאים גנים לומדים שאלטרואיזם הוא השקעה טובה והתשואה הוא יותר שכפול בהמשך (לגנים יש זיכרון ועקומת למידה של כמעט ארבעה מיליארד שנה). במובן מסוים, הגנים של חסידי אומות העולם דחפו אותם להציל את קרבנות הנאצים במטרה להבטיח יותר צאצאים בדורות רבים בעתיד.

אינני מניח שכל מציל חשב על זה. הם פעלו באופן עקבי עם החינוך והמוסר שלהם. אני פשוט חפץ להבין איך חידת האלטרואיזם הקיצוני, יכולה להתקיים.

אני אף לא מניח שהצגת ההבנה הביולוגית-גנטית של חסידי אומות העולם גורעת ממעשיהם וממניעיהם. הרב קוק אמר לפני יותר ממאה שנה: אם נוכל להגדיל את הידע שלנו באשר למניעים האנושיים, נתקרב יותר להבנת כוונותיו של אלוהים. עיון בסוגיות אלו יביא אותנו קרוב יותר אל המורשת הדתית שלנו, ולא ירחיק אותנו ממנה. הבנה זו תחזק בנו את הרגשת ההתעלות שאנו חווים כאשר אנו שומעים את סיפורי חסידי אומות העולם מהשואה.