צורי חסון –

פסח עבר חלף לו ואנחנו עומדים עכשיו לקראת 48 שעות aמבחינה רגשית הם מהאינטנסיביות שלוח השנה הישראלי/יהודי מכיל בתוכו. אנחנו מתחילים עם יום הזיכרון שכמחנכים אנחנו הרבה יותר מכוונים אליו מסיבות שונות. המרכזיות שהם היא הטקס הבית ספרי שמתכוננים אליו מאוד ברצינות ובנוסך לכך העובדה שהוא לא יום חופש, אלא זה יום בו התלמידים והמורים נמצאים בבית ספר וההורים עדיין בעבודה, כל זה הופך את בית הספר כגורם משמעותי מאוד ביום הזיכרון וככזה שהוא ספק התוכן העיקרי, לא רק זה הוא גם זה שנמצא שם להתמודד עם התכנים הלא פשוטים שיום הזיכרון מביא מבחינה רגשית וגם מבחינה אמונית. לעומת יום הזיכרון, יום העצמאות שבא מיד אחריו ומכיל תכנים בעלי עוצמות שונות לגמרי, סוג של נזנח על ידי מערכת החינוך, כתוצאה מכך שהיא מאוד עסוקה ביום הזיכרון ושיום העצמאות הוא יום חופש עם מצוות "חשובות מאוד" כפקידת בימות העיר שהיא מצוות הליל וצליית בשר על האש שהיא מצוות היום. כך יוצא שיום העצמאות נמצא באופן כמעט בלעדי תחת משפחות התלמידים מבלי שבית הספר מצליח כל כך לומר את האמרה שלו בעניין, בנקודה הזאת אני מרגיש פספוס.

 

אני יוצא מהיממה המאוד מורכבת הזאת, של טקס מרגש בערב ופעילות משמעותית ביום שלאחר מכן, שגורמת לחיבור ולקשר מיוחד עם התלמידים, ברגשות מערובים. כשפעילויות יום הזיכרון נגמרות ונפרדים לשלום מהתלמידים שנמצאים כבר בתכנוני החגיגות של יום העצמאות אני מרגיש מעין הרגשה מוזרה. מצד אחד אני שמח שיצא לי להיות עם התלמידים וללוות אותם בזמנים המיוחדים האלה של השנה, בהם אני מקבל את האפשרות לראות אותם באור שונה מבשאר ימי השנה. הם קצת יותר רציניים, בנוסף לכך השאלות והתהיות שלהם הרבה יותר עמוקות ומאפשרות שיחה של ממש, הנוגעת בצדדים מאוד חשובים של הקיום שלנו כיהודים שומרי מצוות במדינת ישראל. מצד שני אני מרגיש שהיממה וחצי הזאת והעומקים שהיא מביאה עמה, לא ממוצה מכל הכיוונים שלה, אלא רק מכיוון אחד ספיצפי הכיוון של השכול, הכאב והאובדן.

 

לי חסר להמשיך את היום הזה מבתי הקברות בהם אנחנו עומדים בשמש הקופחת, אל סיור לימודי או אפילו צפייה בוידאו בצירוף עם שיחה של דמות שמיצגת את הקיום הישראלי שייתן לתלמידים את האפשרות לראות הצד השני של המתרס, שנכון שיש הרבה כאב על האובדן אבל מצד שני הוא לא היה לחינם ובזכות הקורבן שהקריבו אנשים רבים הצלחנו לייצר את הנס הזה שנקרא מדינת ישראל שהיא חיה ובועטת בכל הכח ואת כל הדברים המופלאים שאנחנו מצליחים ליצור בזכות שיש לנו מדינה עצמאית משלנו.

 

אני באמת מאמין שלימוד על יום העצמאות ומה זה אומר לנו היום בישראל שנת  2019 יכול להיות כלי חינוכי מהמעלה הראשונה בכדי לעורר את הדיון סביב הזהות היהודית ציונית של התלמידים שלנו ולחזק אותה עד כמה שניתן. כמו כן לשמוע מהתלמידים איפה הם נמצאים בנושא של זהות לאומית במיוחד בשאלת החיברו עם הזהות הדתית שלהם. האם זה משהו משעסיק אותם?  מה הם חושבים יכול לעזור להם להרגיש את אותה זהות בצורה יותר חזקה ולהתחבר אליה יותר?.

 

כמכלול מדובר בשני ימים חשובים ביותר שבאים ברצף בלי מרחב נשימה מה שיוצר בעצם את התחושה שהם יום אחד. הימים האלה של יום הזיכרון וים העצמאות הם מעין שיא של רצף שהתחיל בפסח עם חופש ארוך ומשמעות יהודית עתיקה שמספרת את סיפור הולדתנו כעם ומשרשטטת את הדנ"א היהודי שלנו. ממשיכה מיד אחר כך ביום השואה שם קיבלנו תמצית קודרת ומרוכזת של החיים בגלות ללא מדינה ריבונית,  צבא ויכולת להגן עצמנו. השיא של יום העצמאות שלוקח עימו את כאבי הלידה של השמחה אותם מייצג יום הזיכרון אל השמחה הנקייה של הקיום העכשווי שלנו. על כך שאנחנו עם שעבר 2000 שנות גלות וכנגד כל הסיכויים וכל האויבים הצליח להקים מדינה מצליחה ומשגשגת ולקיים אותה בכל ויום ויום, שגם אם לא הכל בה מושלם ועדיין יש מה לתקן ולשפר, זאת המדינה שלנו. במדינה הזאת אנחנו יכולים ללבוש מדים ולשאת נשק של צבא ישראלי זה משהו שהסבים של רובנו לאורך דורות אחורה יכלו לחלום עליו, רק זאת סיבה לצאת ולרקוד ברחובות. כך שאם הצלחנו לתת לתמידים שלנו סיבה אמיתית איתה הם יכולים להזדהות לחגיגות שלהם מלבד העובדה שזה יום חופש ויש הרבה מסיבות, אז  לפחות חלקית עשינו את שלנו.

 

מבחינתי היעד בשבועיים הקרובים הוא להוביל את התלמידים שלי את המסע הזה בדיוק, מבלי להזניח אף אחד מצדדיו מפני שכל אחד מהם חשוב על מנת להבין את המהלך ההיסטורי והאמוני שהביא אותנו מעם הפזור ברחבי העולם, ששמר רק על מנהגיו הדתיים והיו לו רק חלומות על ארץ קדושה ובה עיר אלוהית העשויה מזהב, לעשות מעשה ולהפוך חלומות למציאות גם אם המציאות היא לא בדיוק מה שחלמנו. התקוות שלי שאצליח לקחת את תלמידי מסע שכזה ואותו מסע יפתח את עיניהם ואת עיני לראות את הטוב והשפע שיש לנו ולהבין שהוא לא בא בחינם, אלא שפע שכזה זה משהו שאנחנו צריכים כל הזמן לעבוד על מנת להמשיך לקיים אותו בעולמנו. כך לצאת אל החגיגיות הגדולות של יום העצמאות עם הבנה וחיבור אמיתיים. דבר שלדעתי שיכול להפוך אותם להרבה יותר מיוחדות ומשמעותיות.