עד דלא ידע

חודש אדר מגיע ואיתו סוגיית שתיית האלכוהול שקיימת כל השנה מוצפת ביתר שאת על ידי חיזוק הלכתי לקראת חג הפורים, השאלה איפה זה תופס אותנו כאנשי חינוך? ומה מצופה מאיתנו לעשות בנידון?. כולנו יודעים שבפורים, אנחנו מצווים בארבע מצוות: מתנות לאביונים, קריאת מגילה, סעודה ומשלוח מנות איש לרעהו. את המצוות האלה למדנו ממגילת אסתר והם מצוות היום כמו שנאמר. חז"ל בזמן הגמרא ציינו שיש מצווה אחת נוספת: "אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה,דף ז עמוד ב'). קודם כל צריך להבין שזה המקור הראשון שאנחנו מכירים לגבי השתכרות בפורים. מקור זה מתועד לבערך 700 שנה אחרי התרחשות מגילת אסתר, דבר שהופך אותה למעין מצוות דרבנן, שהיא פחות חזקה מבחינת החיוב שלה לעומת המצוות הכתובות במגילה. דבר זה לא מפריע לרבים בחוגים מסוימים לקיים דווקא את המצווה הזאת בהידור רב.

 

מתקופת הראשונים ועד ימינו  נכתב רבות על המצווה של שכרות בפורים. ללא ספק זה נושא מעורר מחלוקת, שהרי לא ידוע לי לפחות על הרבה דתות שיש להם חג שאחת ממצוותיו היא שכרות, חוץ מסנט פטריק דיי האירי או נוביגוד הרוסי וגם אלה מנהגים מקומיים הקשורים לתרבות השתייה המפותחת יתר על המידה במדינות אלה. אבל מפה ועד ציווי דתי שאומר לנו לא רק לשתות רביעית יין בקידוש, אלא להגיע למצב שכרות שלא נוכל לזהות אם מי שעומד מולנו הוא חבר או אויב. בנוסף לכך בהמשך הגמרא בעצמה מביאה סיפור מאוד מוזר בו רבה מגיע למצב שכרות כה כבד שהוא שוחט את חבירו רבי זעירא (למזלו של רבי זעירא, רבה היה בדרגה רוחנית כזאת, שהוא יכל גם להחיות אותו). על ידי סיפור זה הגמרא מראה לנו ששתיית אלכוהול במידה מוגזמת היא מאוד מסוכנת אבל גם מראה לנו שזה לא סיבה להפסיק לשתות כי הסיפור בגמרא ממשיך בכך שבשנה לאחר מכן רבה מזמין את רבי זעירא שוב לסעודת פורים משותפת. בנוסף לכך קצת מוזר שדווקא החסידיות אותן אנחנו מכירים ככאלה בעלות איסורים מחמירים ופילוסופיה דתית של שליטת השכל על הלב ועל היצרים, נותנת חשיבות כה רבה להשתכרות בפורים. עד כדי כך שיש סיפורים על רבני חב'"ד שלמרות משקלם הנכבד וגילם המבוגר ביצעו סלטות  שהסתיימו בהתרסקות על שולחנות מלאי אוכל בזמן משתה הפורים. חוץ מהחסידים שלקחו את ההשתכרות בפורים עד הסוף מסיבות קבליות הדורשות את המצווה לעומקה ומבינות שזאת הדרך בה צריכים לקיים את המצווה וכמו בכל מצווה שהם עושים גם בה צריך להדר, ישנה עוד קבוצה בציבור הדתי שמהדרת מאוד במצוות השכרות בפורים, באופן לא מפתיע מדובר בשכבה הצעירה בכל דור, דבר שחוצה מגזרים.

 

ישנם כמה סיבות לכך שבני הדור הצעיר מהדרים יותר מאחרים במצוות ההשתכרות  אפילו יותר משאר המצוות האחרות שלהם יש חיוב הלכתי חזק יותר. העובדות שלחלקם אסור בכלל לשתות מפאת גילם ושהם רוצים לשבור גבולות מול הרבנים והמורים שלהם, כמו כן הרצון לחיפוש פורקן ומציאת סיבה או תירוץ הלכתי לכך. דבר זה יצר מצב מעניין בו רוב הישיבות התיכוניות והגבוהות מארגנות בעצמן מסיבות שתייה והרקדה בתחומם בהם הם אלו שמספקים את האלכוהול. הסיבה לכך היא, שהם מבינים שהתלמידים שלהם ישתכרו בפורים בכל מקרה, אז הם מעדיפים שזה יקרה לפחות בתחום אחריותם בו הם יכולים לפקח עליהם ולשמור ששתיית האלכוהול של הנערים לא תביא למצבי סכנה לעצמם או לאחרים. המצב הזה נמשך שנים לא מעטות והסיבה שנתנה לכך גם הגיונית. אבל צריך להבין כמה הזוי זה נשמע למישהו מהצד, שמוסד לימודי מתיר שתיית אלכוהול בתוך תחומיו ולא רק זה, אלא הוא גם מספק את האלכוהול בעצמו. לאשתי האמריקאית זה היה נשמע כל כך ישראלי והזוי שהיא אפילו לא יכלה להתייחס לזה.

בשנים האחרונות האחרונות גם משרד החינוך לא יכל להתעלם יותר מהסתירה הזאת שקיימת בשורותיו. מצד אחד תלמיד שייתפס בטיול שנתי עם בקבוק משקה חריף יענש בחומרה ומצד שני בפורים, בית הספר הוא זה שיספק לו את אותו משקה חריף. בתגובה לכך משרד החינוך הוציא הנחייה שמבטלת את המנהג של שתייה במסיבות פורים בבית ספר. דבר זה יצר קונפליקט רציני ביותר בין הצורך להקשיב למשרד החינוך לבין הרצון לשמור על כך שהתלמידים עדיין יבואו למסיבות אותם הישיבה מארגנת ולא ישתכרו בחוץ. החשש היה שאז לא יהיה מי שיפקח על מקרים שיוצאים משליטה ויכולים לסכן את שלום התלמידים מבחינה פיזית ונפשית. בישיבה שבה עבדתי בה שהיא גם פנימייה הוחלט שהם לא יספקו את השתייה מצד אחד אבל לא ימנעו מהתלמידים לשתות. בשנה שלאחר מכן משרד החינוך הבין את מה שעשו חלק הישיבות הוא הוציא הוראה חמורה יותר שלא להתיר שתייה בכלל בתחומי בית הספר. בישיבה שעבדתי בה דיברו מאוד בתקיפות על כך שלא תורשה שום שתייה באזור הפנימייה, דבר שעורר פולמוס רציני בין הנערים לבין הצוות החינוכי ואיומים מצד הנערים ללכת למסיבות מחוץ לישיבה ולשתות שם ללא כל השגחה של מבוגרים. לבסוף הנערים שתו מחוץ למסיבה בחדריהם, המורים התעלמו וכולם חגגו בשירים, ריקודים, גלידה, חיבוקים ודמעות.

 

אנחנו לומדים מהנושא הזה את החשיבות והכח שיש למוסד חינוכי בחיי התלמידים. הוא כל כך חשוב עד שמנהלי הישיבה היו מוכנים לסטות מהוראות משרד החינוך מכיוון שהם מבינים שהנערים נמצאים תחת אחריותם. הרי אותם מנהלים יכלו לא לאפשר שום שתייה של אלכוהול כפי שציפה מהם משרד החינוך ואם התלמידים ילכו למסיבות אחרות, הם יכלו פשוט להודיע להוריהם והם יהיו אלה שייקחו עליהם אחריות, אבל זה לא מה שחשבו אותם מנהלים. החשיבות שהם ייחסו לעצמם באחריות לשלום התלמידים, במיוחד כשמדובר במוסדות חינוך בתנאי פנימייה, הוא דבר שהוא  חלק מהותי מהתפקיד שלהם. הנקודה הזאת לא שייכת רק להם, אלא כל אחד ואחת שעוסקים בחינוך צריכים לחיות עם הידיעה שהתפקיד שלהם לא נגמר בהעברת החומר הלימודי. עם הקושי שהדבר מביא אנחנו צריכים לזכור שאנחנו לא רק משפיעים על חייהם ועזרים לעצב אותם, אלא יש לנו אחריות לגבי מה שמתרחש איתם גם מחוץ ללימודים וזה גם אומר מה הם עושים בפורים? לאילו מסיבות הם הולכים? האם הם שותים? כמה הם שותים?. היכולת שלנו כאנשי חינוך להיות מעורבים ולהצליח לשאול אותם את השאלות האלה ולוודא שהם יהיו בסדר במקרים מסוימים יכולה להיות ההבדל בין חיים למוות.