הרב חן חלמיש –

המאמר פורסם לראשונה באתר לב לדעת

מול חידוש יומיומי של מיני גאדג'טים, מדיות ואופנות, עומדים הספרים הישנים של עולם התורה והאמונה. וכאן שואל הבן: מה בכוחם לחדש לי? וכאן שואל המחנך – מה אני כבר יכול לחדש לתלמיד שיכול להגיע לכל מידע בכוחות עצמו?

מול חידוש יומיומי של מיני גאדג'טים, מדיות ואופנות, עומדים הספרים הישנים של עולם התורה והאמונה. וכאן שואל הבן: מה בכוחם לחדש לי? וכאן שואל המחנך – מה אני כבר יכול לחדש לתלמיד שיכול להגיע לכל מידע בכוחות עצמו?

סיפור קצרצר ומופלא מספרים לנו חכמים:

ר' אבהו ירד לטבריא

ראוהו תלמידיו של ר' יוחנן ופניו מאירים

אמרו לפני ר' יוחנן: מצא ר' אבהו מטמון.

אמר להם: למה?

אמרו לו: פניו מאירים.

אמר להם: אולי תורה חדשה שמע.

עלה אצלו

אמר לו: מה תורה חדשה שמעת?

אמר לו: תוספתא עתיקה.

וקרא עליו "חכמת אדם תאיר פניו"

(ירושלמי שבת פ"ח, ה"א)

כמה שאלות יש לשאול על מדרש זה:

1.      מה גורם לאנשים לפרש את מראה פניו של חברם?

2.      על פי אילו קריטריונים מפרש אדם את הארת פניו של חברו?

3.      האם התלמידים לא הכירו את הפסוק בקהלת "חכמת אדם תאיר פניו"?

4.      מדוע לא קרא ר' יוחנן את הפסוק הזה על ר' אבהו כבר מההתחלה?

ר' אבהו, דור שלישי לאמוראי ארץ ישראל, היה מתלמידיו האחרונים של ר' יוחנן.

המדרש מספר כי ר' אבהו ירד לטבריה. האם זה תיאור טופוגרפי של הפרשי גבהים שעובר מי שבא מקיסריה (מקום מושבו של ר' אבהו) לבקעת כינרת, או שמא יש כאן רמז להפרשי גבהים רוחניים בין הדמויות השונות?

איננו יודעים כמה זמן בדיוק עבר על ר' אבהו בדרך, אך כל אותו זמן שמרו פניו על הבעה מאירה.

מדוע מאירות פניו של אדם? דבר מה משמעותי ביותר לנפש אירע לאדם עד כדי כך שרישומו פורץ כלפי חוץ ומקרין על הסובב. הארת פנים לא ניתן לזייף, כפי שניתן לזייף בדיבור, בטון ובמראה.

אנשים הנפגשים עם אדם שפניו מאירות, מתרשמים אף הם מהארת פניו. היא מפתיעה אותם ואינה מותירה אותם אדישים אליה, בשל עומק האמת שבה. בשל כך נדחף אדם לפרש את הארת פני זולתו על פי מה שהוא חש במרחבי אישיותו כי היה מביא אותו להארת פנים. אכן, גם בפרשנות לא ניתן לזייף. זוהי קריאה נפשית אינטואיטיבית למול מי שמופיע ופניו מאירות.

מה מתגלה בפנינו כשאנו שומעים את התלמידים אומרים "מצא ר' אבהו מטמון"? מתברר כי על אף העובדה שעיקר עיסוקם של התלמידים מתרחש בבית המדרש ובעולם התורה, הלא ההזדהות הנפשית שלהם נתונה לעולם שמחוץ לכותלי בית המדרש – מטמון, ערכים כלכליים. אוצר הידיעות של התלמידים מכיל בוודאי את הפסוק מקהלת, אך טרם באו לכדי הזדהות מוחלטת עם עולם התורה עד כדי היכולת האינטואיטיבית לזהות את לימוד התורה כדבר המביא לידי הארת פנים. ושמא הבינו התלמידים כי "חכמת אדם" היא חכמה אינטלקטואלית ולא חכמת הלב ודבקותו בדבר ד'. הנה כי כן, ניתן ללמוד תורה במשך שנים רבות ובכל זאת להתרגש ממפגש עם עשיר גדול, יותר מאשר ממפגש עם תלמיד חכם; להתרגש ממפגש עם נושא תואר כזה או אחר, יותר מאשר ממפגש עם בעל מידות שצעד ארוכות על מסילת הישרים; להתפעל מן המוחשי יותר מן הרוחני[1].

רבם, ר' יוחנן, שרוי כולו בעולמה של תורה, בעולם של הזדהות נפשית עמוקה עם ערכה של תורה. מה שיאיר את פניו של ר' יוחנן הוא שמועה חדשה – תורה חדשה. החוויה הרוחנית שבגילוי תורה חדשה שטרם הופיעה בשמי עולמו הפנימי-תורני מטביעה את חותמה ואת רישומה על נפש כשל ר' יוחנן, עד כדי הארת פנים. ר' יוחנן צמא לחידוש, וכשהוא מרים את עיניו מן הספר ורואה את ר' אבהו, הוא בטוח כי מצא את אשר ביקשה נפשו. אולם המדרש מעמת את פרשנותו של ר' יוחנן – תורה חדשה, לאמת של ר' אבהו – תוספתא עתיקה.

המעניין, המושך, המבריק והסנסציוני מצוי בתורה החדשה – רעיון חדש שטרם נשמע כמוהו. ואכן, לכאורה יש מקום לשאול אדם הבא מרחוק: "מה תורה חדשה הבאת עמך?", אולם הצליל והאינטונציה חשובים מאוד. ואולי הם המחדשים בפי ר' יוחנן את החידוש, שלמעשה ר' אבהו חידש לו בביאור הפסוק שכבר הכירו: "חכמת אדם תאיר פניו".

התורה החדשה – חדשה באופן אובייקטיבי – כשלעצמה, היא דבר חשוב ביותר, אך ברגע שבו הופכת היא למטרה המודדת את מאור הפנים היא בעייתית, שהרי ההתפעלות מן החדש אינה בהכרח תכונה בית-מדרשית. בית מדרש אינו מודד אירועים וערכים בקנה מידה של חדשנות חיצונית גרידא אלא על פי ערכם העצמי, ובממד זה יכולה להימצא דווקא חדשנות מרובה בתורה ישנה. דווקא החזרה והעיון המחודש בתורה "הישנה", בדברים עתיקים, אפילו אם כלפי כולי עלמא אין בהם כל חידוש, היא התכונה הבית-מדרשית המתבקשת ממדרש זה.

בית מדרש מכשיר אותנו לקנות את יכולת החזרה וההתבוננות אף במה שכבר נלמד, להעמיק ולמצוא דווקא בו פנים חדשות – גופו של עיון זה מאיר את הפנים (ה"שפת אמת" למשל, חזר על אותו מדרש בכל פרשה, לעתים במשך שלושים שנה רצופות ויותר, ובכל פעם מזווית אחרת).

יתרה מזאת, מלמדנו רבנו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל[2]:

אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה ואחד[3],

שהוא עובד אלהים[4].

כדי לקיים מצות תלמוד, שנונה והגיונה[5], בשלמותה,

לקנות לו את קביעות דברי התורה בקרבו

בבירור העמקת ההבנה ובביטחון שמירת הזכירה,

צריכה חזרה מרובה עליהם כמה וכמה פעמים

לפי הכחות והתכונות השונים והמיוחדים של כל אחד ואחד.

יש דתנא ארבעין זימני והוה ליה כמאן דמנח בכיסתיה

ויש גם דתנא ארבע מאה זימני[6].

ויש לומר שבאופן כללי

המדה הממוצעת ביניהם למלוא ערך החזרה היא מאה פעמים,

אשר בכלל לכל מי ששונה פרקו מאה פעמים

הוא בודאי כבר קנוי וקבוע לו בהחלט גמור, ובתכלית השלמות,

עד שאין לו ואי אפשר להיות לו שום צורך וענין להוסיף עוד חזרה,

וגם תוכל להיות כהכבדת מעמסה,

הגורמת טשטוש צורה, וכנטירותא יתירתא דחשיבא משאוי[7].

 

אכן ההוספה הזאת של החזרה והשנון,

שאחרי מלוא הקנין והקביעות של דברי תורה במדה הכללית,

באה היא כבר לא לשם השמוש של תועלת הלמוד של מצות תורה כשהיא לעצמה,

אלא מצד החבה היתרה[8] והקשור הנפשי הפנימי לתורה האלהית ולכל דבריה,

שבאהבתה תשגה תמיד[9], וכל היום היא שיחתי[10],

בלא מדה והגבלת שיעור.

לפיכך מתרומם אז ערכה של התורה עצמה, בעסק למודה,

למעלת עבודת אלהים,

והעוסק בתורה במעלה כזו הריהו –

בשנותו יותר על מאה פעמים כראוי לשלמות למוד התורה –

עובד אלהים,

שהוא עוסק בה לא להשלמתו הרוחנית במצות למוד התורה וקביעות קנינה,

שכבר נשלמה ונתמלאה לו,

אלא מתוך עצם תכונת טבעיותו

ושאיפת רוחו התמידית להשלמת רצון עליון וצורך גבוה.

ואפשר שהרגשה כזו ישנה

במה שרגילים לאמר על הקבוע בתורה בתמידות והסחה משאר ענינים,

שהוא יושב על התורה ועל העבודה.

ולפי ערך מדה זו יגדל כח החדוש בדברי תורה לכל אחד ואחד.

ובתפילה: השיבנו לתורתך וקרבנו לעבודתך.

 

יזכנו נא ד' לכתרה של תורה מתחלתה ועד בלתי סופה.

 

הפסוק בספר מלאכי (פרק ג) אומר: "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ". מה החידוש הגדול בכך שניתן להבחין בין צדיק לרשע, בין עובד אלקים לאשר לא עבדו, האם רק לעת הגאולה אפשר יהיה להבחין ביניהם?!

תשובתם של חז"ל תמוהה עוד יותר: מי ששונה פרקו מאה פעמים נחשב "אינו עובד אלהים", ומי ששונה פרקו מאה פעמים ואחת, נחשב "עובד אלהים".

מסתבר כי ההבחנה בין עובד אלקים למי שאינו עובד אלקים אינה פשוטה. עין רגילה תחשיב את שניהם לעובד אלקים, שכן מי ששונה פרקו מאה פעמים עובד לכאורה את אלוקיו די קשה. האם הפעם הבודדת הנוספת היא זו שעושה את ההבדל הגדול?

מבט רוחני מעמיק מצליח להבחין בין השניים. הרצי"ה מבאר שהשונה פרקו מאה פעמים, על אף מסירותו ללימוד התורה, נתון עדיין במיצר הפרטי שלו – "השלמתו הרוחנית במצוות לימוד תורה". אולם, מי שלאחר שסיים לעשות הכול כדי לקנות את התורה – בעומק הבנתה והבטחת הזכירה –  מוסיף לחזור על פרקו פעם נוספת, מלמד על עצמו שהוא אוהב את התורה משום שהיא דבר ד', שהוא כל כך אוהב אותו, כמֵה ושואף אליו. זהו עובד אלקים!

זהו אולי פשר הביטוי "יושב על התורה ועל העבודה". מעבר לתורה, ללימוד התורה המעמיק והמושלם, יש עבודה – חזרה נוספת על לימוד התורה בשל הדבקות בד' והאהבה העצמית לתורתו. על שני אלו אנו מתפללים: "השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו מלכנו לעבודתך" – שנזכה גם ללמוד, אך גם להיות עובדי ד' החוזרים על לימודנו מפאת דבקות ואהבה.

שמא טעם ר' אבהו טעמה של עבודת אלוקים.

 

ר' אבהו מנמק את הארת פניו בכך שמצא תוספתא עתיקה. תוספתא אינה גופה של משנה אלא תוספת בירור על דין המשנה. ר' אבהו אינו חושב שמצא חידוש כה גדול, על כן אין הוא נכנס לבית המדרש ברוח סערה וצועק "ראו מה מצאתי". הגילוי האישי שלו, פגישתו עם בירור הלכתי לאמיתה של תורה, אף אם תלמידי חכמים רבים שמעו כבר עליו, כה משמחת את ר' אבהו עד שפניו מאירות. ודאי אם נאמר שר' אבהו חזר על תוספתא עתיקה זו מאה ואחת פעמים. ר' אבהו מזדהה כל כך עם עצמה של תורה עד כי כל חידוש שהוא מוצא לנפשו – אף אם יהיה סובייקטיבי לחלוטין – ממלא אותו בשמחת נפש.

שמא זהו תוכן החידוש בקריאתו של ר' יוחנן עליו: "חכמת אדם תאיר פניו". על פי נקודת המבט הקודמת של ר' יוחנן, צריך היה הפסוק להתנסח באופן הבא: "החכמה תאיר פני אדם", באופן שהדגש מושם על החידוש האובייקטיבי. אולם ר' אבהו לימד את ר' יוחנן שחכמה איננה נמדדת בקריטריון חיצוני, אלא על פי נקודת החיבור הפנימי בין החכמה לבין הנפש, ועל כן אינו דומה חיבורה של החכמה לנפש האחד לחיבורה לנפש רעהו.

שוו בנפשכם תלמיד הבא לפני רבו וסח לו בהתרגשות אודות רעיון נפלא שלמד. בידי הרב כמה אפשרויות תגובה:

"וואו, זהו רעיון מפורסם מאוד. אני זוכר שלמדתי אותו לפני שלושים שנה…"

"באמת, רעיון חשוב, אני מאוד שמח שסוף סוף התוודעת אליו"

"נפלא, איזה רעיון מיוחד. ספר לי מה זה אומר לך".

ייתכן אמנם שאת הרעיון הזה מכירים רבים, וכל הבא בשערי בית המדרש כבר לְמדוֹ. אולם מי שהתורה יקרה לו, ומבין כי נפשו של אדם ומִפגשה עם חכמת התורה – דבר ה' – הוא המאיר פניו, יקשיב קשב רב לתוספתא עתיקה. ייתכן כי לתלמיד שלפנינו הרעיון הזה מפגש חדש וייחודי, ומי יודע – שמא בכוחו לגלות מתוכו חידוש מיוחד שאפילו הרב טרם שמע אודותיו.

המדרש פותח בביטוי: "ר' אבהו ירד לטבריא", אך בהמשך, לאחר דברי ר' יוחנן, נאמר "עלה אצלו". מי עלה אצל מי? אם ר' אבהו הוא מצעירי תלמידי ר' יוחנן, היה מקום לומר כי ר' אבהו עלה אצל ר' יוחנן. אמנם מהלכו של המדרש מכוון אותנו לכך שר' יוחנן עלה אצל ר' אבהו. גם בביטוי הזה נוכל למצוא כי אין הדגש מושם על כך שר' יוחנן עלה מפלס כדי לשאול את ר' אבהו מה תורה חדשה שמע. ר' יוחנן פונה לר' אבהו ושואלו, אך המדרש מדגיש עבורנו כי עלייה הייתה לו מכוחו של תלמידו, ופשט חדש נולד לר' יוחנן בפסוק מקהלת.

ההזדהות הנפשית שאליה עלינו לחתור היא עם עצמיותה של התורה והאמונה, בלא ברקים וניצוצות, וחידושים מפליגים המושכים תשומת לב חיצונית. דווקא תורה ונשמה מצד עצמן, החדש שבעתיק. על כל אחת ואחד לבחון את עצמו ביחס לשלוש ההתבוננויות השונות שבמדרש (התלמידים, ר' יוחנן ור' אבהו), ולשכלל את יחסו לערכי האמונה ומידות הנפש. עלינו להתחנך ולחנך שהחידוש האמתי והמשמח מצוי בעולמה של הנשמה, הרוח והנפש. רק מתוך חידוש כזה יבוא החידוש אל החיים המעשיים.

האמצעים הרבים לאיתור מידע מצויים בידי כל תלמיד. אולם החידוש הנפשי הדורש חשיפה ופיתוח נעול בפניו, ברוב המקרים. תפקידו של המחנך הוא להדריך את תלמידיו לחידוש הנפשי שלהם, למצוא את נקודת החיבור בין התורה ובין הנפש ולהאיר את פניהם.

וה' הטוב יאיר פנינו בתורתו.

 

[1] אין זו הפעם היחידה בה "נתפסים" תלמידי בית המדרש בקלקלה זו. דוגמה נוספת וחשובה לענייננו מצויה בסיפור שאירע לתלמידיו של רשב"י (שמות רבה פרשה נב ג):

"מעשה בתלמיד אחד של ר"ש בן יוחאי שיצא חוצה לארץ ובא עשיר, והיו התלמידים רואין אותו ומקנאין בו, והיו מבקשים הן לצאת לחוצה לארץ. וידע רבי שמעון, והוציאן לבקעה אחת של פני מרון, והתפלל ואמר בקעה בקעה מלאי דינרי זהב. התחילה מושכת דינרי זהב לפניהן. אמר להם, אם זהב אתם מבקשים הרי זהב טלו לכם, אלא היו יודעין כל מי שהוא נוטל עכשיו, חלקו של עוה"ב הוא נוטל, שאין מתן שכר התורה אלא לעוה"ב. הוי 'ותשחק ליום אחרון'".

אם רשב"י חושב שמי שייטול מן הדינרים יאבד את חלקו לעולם הבא, כיצד הוא מניח לפניהם את האפשרות הזו, ואם מותר לקחת מדוע מפסידים בזה את העולם הבא?

התשובה מונחת בפסוק ממשלי (פרק לא) "ותשחק ליום אחרון". פרק זה עוסק הרבה יותר בעולם הזה מאשר בעולם הבא, וניתן לסכם אותו בכך שמי שמתייחס לחיי עולם הזה לפי אמות מידה מוסריות וקדושות – ערכי עולם הבא, נקודת המעבר ממצב של חיי נשמה בגוף למצב של חיי נשמה בלבד אינו מעבר כ"כ נורא עבורו – "ותשחק ליום אחרון".

רשב"י אומר לתלמידיו כי אין שום התנגדות עקרונית לדינרי זהב ולעיסוק בהם, אך השאלה היא מהי מהות העיסוק בהם. אם כמות דינרי הזהב שאדם מחזיק בכיסו היא המעניקה חשיבות לעולם הזה שלו, הוא מאבד את עולם הנשמה שלו. אולם אם ייקחו התלמידים את כל התורה שלמדו, יחד עם העולם המוסרי והמידותי שבנו בבית המדרש ואותו הם מנסים לחיות, ואותו יתרגמו אף לעיסוק בדינרי זהב תוך בירור המטרות הערכיות, היצירה והעוצמה – יהיה בכוחם לשחוק ליום אחרון, שכן כבר בעולם הזה הם חיים את המדדים של העולם הבא (ביאור זה שמעתי מפי מו"ר הרב אלישע וישליצקי שליט"א).

 

[2] 'אור לנתיבתי', המכון ע"ש הרצי"ה, אות ב

[3] חגיגה ט

[4] מלאכי ג, יח

[5] ע"ס אורות התורה – "לחיזוק דברי תורה"

[6] עירובין נד ע"ב ועיין מהרש"א שם

[7] שבת נא ע"ב

[8] עיין ספר תניא א, טו

[9] משלי ה, יט

[10] תהילים קיט, צז

 

** הרב חן חלמיש, ראש בית מדרש לתורה ולחינוך בישיבת חורב, מהות – בתי מדרש למורים