צורי חסון –

כמדריך נוער רוב המפגשים שלי עם החניכים היו בעיקר בנקודות החמקמקות בין שינה וערות. אני הייתי זה שמשכים אותם בבוקר וגם זה שרואה אותם לפני שהם הולכים לישון, בודק מה שלומם ואומר להם לילה טוב. נקודות ממשק שכאלה סיפקו לי לא מעט תובנות בקשר לעולם הנערים כיום וכמה הוא השתנה מאז שאני הייתי נער, אירוע שהיה לא כזה רחוק, רק לפני חמש עשרה שנה. אחת מהתובנות האלה קשורות בסמארטפונים, שפשוט שינו את כללי המשחק בתחומים רבים.

כמעט לכולנו יש סמארטפון בכיס, אנחנו צמודים אליו באופן די הדוק ויש שיגדירו את זה ההתמכרות ברמה משתנה מאדם לאדם. לרובנו זה אמצעי התקשורת עם הסביבה הלא מיידית שלנו, הדרך בה אנחנו צורכים חדשות ומידע והדרך בעזרתה אנו מגיעים ממקום למקום. אנחנו לא עוצרים לחשוב על זה אבל, המכשיר הזה שיש לנו, ששוקל בממוצע 200 גרם הוא בעל יכולת מחשוב חזקה פי עשרה מהמחשב השולחני שהיה לנו בבית לפני כ15 שנה ואיתו היינו מבצעים פעולות רבות בין אם בבית או במשרד. הסמארטפונים של השנים האחרונות הם חזקים מאוד, בעלי מסכים גדולים וחיבור מהיר לאינטרנט. הם מאפשרים לנו להגיע לכל מקום אליו אנחנו חפצים במהירות ומוחשיות מדהימה בהחלקת אצבע פשוטה.

כמו שאמרתי,כמדריך נוער בפנימייה של ישיבה תיכונית מהציונות הדתית, אחד התפקידים שלי היה לי לבצע “כיבוי אורות” בחדרים. המילות כיבוי אורות נמצאות במרכאות כיוון שבפנימייה בה עבדתי רק לשכבה הצעירה ,שמורכבת מנערים בכיתה ט’ הקרויים חמשושים, רק להם היה כיבוי אורות קפדני שמוודא שכולם במיטות והאורות כבויים בשעה די מוקדמת. אצל שאר השכבות, נוהל כיבוי אורות היה בעצם מעבר במסדרונות ובחדרים לראות שכולם נמצאים, לדבר איתם, לראות שהם בסדר, ליצור איתם קשר ולנסות לראות ולשמוע אותם בסביבה האינטימית שלהם.

המציאות שראיתי בשושטטות שלי במסדרנות הפנימייה, הייתה של מיעוט נערים למרות ,שהשעה קרובה לחצות היו עדיין עסוקים בפעילות חברתית או לימודית תוססת. מיעוט נוסף ישן או בדרך לשינה עם ספר ביד. הרוב לעומת זאת היה במיטה או באיזורה אומנם, אבל היה מחובר בעיקר למכשיר המלבני שנמצא מחובר למטען. השימוש היה מגוון היו כאלו שראו סרטים, כאלה שראו סדרות, שיחקו במשחקים, צפו באירועי ספורט וגם כאלה שסתם שוטטו בתוך העולם הרחב אך הדל שמציע המכשיר הסלולרי שלהם.

לי כמדריך התופעה הזאת צרמה מפני שהיא מנעה ממני ליצור קשר אישי עם הנערים שהייתי אמון עליהם ואמור להתחבר איתם. במקום להצליח לנהל איתם שיחה מעמיקה, לשמוע איך עבר עליהם היום או מהם הקשיים איתם הם מתמודדים.הרגשתי שאני גוזל מהם זמן יקר בו הם יכולים לצפות במסך הסמארטפון הכל יכול ,שמשדר להם את מה שהם רוצים לראות ולשמוע, מבלי הצורך להפעיל את השכל שלהם יותר מידי.

כמובן לתופעה הזאת היו השפעות נוספות חוץ מתחושותיו הצורמות של מדריך פנימייה מותש ומתוסכל, שהפסיד בקרב מכור על תשומת הלב מול מכשיר קטן אך עוצמתי, קרב שכמובן היה אבוד מראש. הרי מה היה לי להציע אל מול מכונת בידור אולטימטיבית שמכילה את כל מה שאפשר לרצות במינימום מאמץ ובמקסימום שביעות רצון. אבל אני כותב את המאמר הזה לא כדי לדון על רגשותיי כמדריך. אלא כדי להציף תופעה שלדעתי מגיעה לכלל הנערים, דתיים, חילוניים, נערים הגרים בפנימייה או כאלה שגרים בבית ונמצאים תחת כללי הוריהם ועיניהם.

את תוצאות התופעה שאני מדבר עליה הייתי רואה הנקודת הממשק השנייה שלי עם אותם חניכים, שהיא כוללת את כל התנהלות הבוקר. היא מתחילה מהרגע הקרוב ביותר של ההשכמה, כשהם עדיין נמצאים בחלומותיהם כשאני בא להעיר אותם, דרך התפילה בבית המדרש וסיומה בארוחת בוקר רבת משתתפים בחדר האוכל. ללא ספק היה אפשר להבחין בקושי שאותם ילדים טובים ונורמטיביים חוו כשהם היו צריכים לקום בבוקר ,בשעת ההשכמה הדי מוקדמת של הישיבה, שמצריכה אותם להיות בתפילה בשעה 6:45 ולהתחיל יום עמוס בשיעורים ובתכנים לימודיים. הקושי שכל נער חווה בקימה בבוקר, אותם הנערים שהיו צמודים לסמארטפון בהנאה בלילה, הרגישו את אותו קושי בצורה עצומה יעוד יותר והיא הביאהלכך שרבים מהם קמו באיחור או לא קמו בכלל. אלה שכן קמו ואפילו קמו בזמן, היו בתפקוד נמוך ורק חיפשו להניח את הראש ולהשיג חזרה את שעות השינה שאבדו להם בלילה. מה שהביא לכך שהייתי רואה נערים משלימים שעות שינה במהלך היום במקומות להיות בשיעורים.

כשאני הייתי נער דבר שקרה באמת לא כזה מזמן. התמונה הייתה שונה בהרבה. כמו אותם נערים גם נהנתי לצפות בסרטים, משחקי כדורגל וסדרות טלוויזיה. נכון תנאי הפתיחה שלי ושל חבריי היו שונים, לא גרנו בפנימייה עם כל הגירויים החברתיים הכלולים בתוכה וההפרעות הקיימות בשינה עם עוד מספר נערים בגילך. אך מצד שני לרובנו היה חדר שינה פרטי ואנחנו יכולנו לקבוע לעצמנו מתי אנחנו הולכים לישון.לא היו לנו מדריכים שעושים כיבוי אורות. הייתה לנו אפשרות לצאת החוצה ולעסוק בפעילויות שונות ומשונות מבלי אכיפה של גורמי משמעת חוץ מהורינו. אבל למרות כל זאת הגענו בזמן לבית הספר, קמנו בזמן והלכנו לישון בזמן. הכל באופן יחסי כמובן.

כשאני משווה בין שני המקרים בהקשר של שעות שינה והגורמים המשפיעים על כך בקרב בני נוער. אני יכול להצביע על הבדל אחד מרכזי בין הדור שלי לדור הנוכחי. ההסבר הזה נעוץ בהתחלפות הדורות של המכשירים הסלולריים. כשאני הייתי בגיל התיכון המכשיר הסלולרי שלי ,שהיה בעצמו חידוש שלנער יש מכשיר סלולרי, יכל לעשות פעולות פשוטות כמו חיוג, הודעות טקסט כשהשיא היה משחק הסנייק, שדרש יכולות ריכוז גבוהות ורצון חזק לבזבז זמן. בנוסף לכך הטלוויזיה, שהייתה אמצעי הבידור המרכזי בתקופתי, שידרה את התכנים המבוקשים ביותר בזמן שרוב האנשים בדרך כלל ערים ופנויים. האפשרות של לצפות במה שאתה רוצה, מתי שאתה רוצה וכמה שאתה רוצה פשוט לא הייתה קיימת אז. כמו כן המחשב שבו הייתה משחק או גולש היה מחשב שולחני גדול, לא משהו שאפשר לקחת למיטה.

לעומת זאת המצב היום הוא שונה לגמרי. מכיוון שכל התכנים האפשריים כמו סרטים, משחקים, סדרות וגלישה נמצאים כל כך קרובים. הפיתוי כל כך גדול. הרי מה זה עוד משחק או עוד פרק כשאתה נמצא בתוך לופ בו אתה מרגיש בעיקר את ההנאה מכיבוי המוח והבידור העוצמתי שמופעל עלייך. כולנו יודעים עד כמה זה מושך וכמה קשה להפסיק. ברור לנו גם שברגעים אלה אתה לא בדיוק חושב על שעות השינה שלך, על זה שאתה צריך להתעורר לתפילה מחר או על יכולת התפקוד שלך במהלך היום.

כמובן שנושא הסמארטפונים והשפעות שיש להם על כולנו בכלל ועל נערים בפרט הוא רחב יריעה. ישנם עוד השפעות רבות שלא התייחסתי אליהם, אלא בחרתי להתמקד בנושא אחד שאני כמדריך נוער הייתי חשוף אליו באופן יומיומי והייתי עד להשפעות מיידיות שלו. כמו כל דבר יש אפשרות לעשות שימושים נפלאים עם סמארטפון וזה גם הקל עליי מאוד את העבודה כמדריך. אבל בנושא הזה ספציפית ללא ספק הייתה השפעה שלילית על הנערים ועל יכולות הלימוד שלהם . דבר זה לא נעלם מעיני המחנכים וגם לא מהנערים עצמם. במהלך השנה התחילו פרויקטים של הימנעות משימוש במכשירים במהלך היום או הערב, במעין תחרויות שונות ופרסים. כמו כן נערים מסוימים השתמשו באפליקציה שמנטרת את כמות השימוש בסמארטפונים. למרות ההבנה שיש בעיה הטיפול נתקל בקשיים בדומה לכל התמכרות אחרת, מה עוד שרוב הנערים לא מכירים בכך שיש להם בעיה. אבל ההבנה היא התמיד הצעד הראשון בדרך אל הפתרון והרבה פעמים הצעד החשוב אני מקווה ומאמין שיינקטו צעדים נוספים בדרך לשיפור.