הפתרונות האפשריים לשימוש המורחב של בני נוער בסמארטפונים

צורי חסון –
במאמר הקודם סקרתי את האופן בו סמארטפונים משפיעים על שעות השינה של בני הנוער, תוך התמקדות בבני נוער שישנים בפנימייה. המסקנות מאותו מאמר הראו שישנה השפעה לרעה על שעות השינה של בני הנוער וכתוצאה מכך נוצרת השפעה לרעה על התפקוד שלהם במהלך היום. מהניסיון שלי במהלך מה שראיתי כמדריך נוער, הבעיה נעוצה לא בכך שבני הנוער הספציפיים לא רוצים ללכת לישון בשעה נורמלית ולכן יחפשו וימצאו דברים שונים שיעסיקו אותם בשעות הלילה. אלא מדובר בנערים שאלמלא ההפיתוי בצורה של מכשיר קטן עם מסך יחסית גדול שאפשר לעשות בו כמעט הכל היו הולכים לישון בשעה מוקדמת יותר. מה עוד שהוכח מחקרית שהאור הכחול שיוצא מהסמארטפון מעורר את המח ומעכב אותו מלהגיע למצב שינה. השאלה שנשאלת היא האם השימוש הנרחב בסמארטפונים הוא גזרת גורל ואיתו השפעותיו השליליות והחיוביות או שיש מה לעשות בנידון על מנת לשפר את המצב.

הסמארטפונים יצרו בעיה שמערכות חינוך בכל העולם מתמודדים מולה כבר מספר שנים. כמעט בכל בית ספר שאני או אשתי עבדנו בו, לתלמידים הייתה אסורה גישה לסמארטפון במהלך השיעור. דבר זה הוא ברור אמנם לנו כבוגרים או ככאלה שעוסקים בחינוך. אבל התלמידים קיבלו זאת בצורה שונה. חלקם, למשל תלמידים בישיבה התיכונית בה עבדתי קיבלו זאת בהבנה ואפילו בשמחה. לעומת זאת כשאשתי לימדה בבית ספר תיכון יהודי במישיגן, הדבר הביא ללא מעט חיכוכים כשאשתי רוצה להעביר שיעור מול תלמידים שמרוכזים בחומר ולא בפייסבוק. מהצד השני היו תלמידי תיכון שמתקשים להתנתק מהמכשיר האהוב עליהם.

לקחת מבני נוער את הסמארטפונים לכמה שעות מידי פעם זה עוד איכשהו קל ומתקבל לעומת מה שעושות ישיבות תיכוניות מסוימות שאני מכיר. ישיבות תיכוניות בישראל מתנהלות בשיטת פנימייה. הנערים ישנים, אוכלים ולומדים בתוך אותו מתחם כשהם מנותקים מהבית שלהם לשבוע או יותר. דבר זה בעצם גורם לכך שהפנימייה הופכת לגורם חינוכי משמעותי מאוד והנערים נמצאים כמעט באופן מלא תחת אחריות המוסד החינוכי.כמובן יש פנימיות מבודדות יותר ובהם הנער מגיע לביתו בתכיפות גבוהה יותר ויש כאלה שבהם המצב הוא הפוך.

על פני השטח נושא השימוש בסמארטפונים בפנימיות במגזר החרדי לא קיים. מפני שאפילו מבוגרים שמשתמשים בסמארטפונים ואמורים להיות מעטים כאלה. כמו כן אלה שבכל זאת מחזיקים סמארטפון, הם אלה שצריכים אותו בשביל מטרות עבודה וכמובן שמדובר במכשיר כשר על ידי תוכנות סינון. כל זה הוא כמובן לכאורה אבל בגלל שנקודת הפתיחה שונה אז גם ההתייחסות ודרכי ההתמודדות שם שונות. במגזר הדתי הלאומי בו אני נמצא המצב הוא שונה. מדובר בציבור אמנם יותר פתוח, דבר שמוביל לזה שלכל נער יש סמארטפון, אבל עדיין מדובר בציבור דתי, שלהחזקת סמארטפון יש סיכונים אחרים ממנו הם רוצים להיזהר המרכזי שבהם, בדומה לציבור החרדי, הוא צריכת פורנוגרפיה, אבל גם סרטים וסדרות שהרבה פעמים מכילות תוכן בעייתי כמו מין,שפה ואלימות הם לא דבר שראשי ישיבות ומחנכים רוצים שהתלמידים יהיו חשופים אליהם. מלבד זאת יש רצון שתלמידים שנמצאים בישיבה תיכונית דתית, כשלרוב במסגרות אלה המטרה המוצהרת היא התקדמות רוחנית ולימודית, הנערים יעסקו גם בזמנם הפנוי בעשייה ערכית כמו לימוד תורה והתנדבות או לפחות בעיסוק הכולל התקדמות ופיתוח אישי כמו ספורט,נגרות, ציור ולימוד שפות.

חלק מהישיבות הנחשבות סגורות יותר לא מתירות לתלמידים להכניס את הסמארטפון לתוך הישיבה באופן מוחלט. על פניו זה נראה כמו פתרון כוחני אבל כזה שחותך את הבעיה משורשה ומונע את ההשפעה השלילית שנגרמת כתוצאה משימוש מופרז בסמארטפונים,אבל בשטח המצב הוא אחר. כמעט לכל הנערים יש סמארטפון אותו הם מחביאים בנוסף למכשיר הסלולרי ה”טיפש” שאיתו הם מסתובבים בבית הספר ומראים למורים שלהם. פתרון זה הוא יחסית מוצלח, דבר זה כמובן תלוי ברמת האכיפה של המורים והמדריכים באותם מוסדות לימוד. אבל יש לו כמה מגרעות שבגללם הוא לא באמת מצליח לטפל בבעיה. דבר ראשון הוא כמו שאמרתי, מהלך כוחני, שלרוב לא נעשה בשיתוף פעולה של התלמידים. דבר זה מביא לתגובות נגד מצד בני הנוער וניסיונות לעקוף את האיסור של ההנהלה. בעיה נוספת שקיימת ולדעתי היא אקוטית להצלחת המהלך, היא חוסר שיתוף הפעולה עם ההורים בנושא. מפני שאם ההורים היו שותפים למהלך ומבינים את הבעיות הנובעות מכך שהילדים מחזיקים סמארטפונים והפגיעה במהלך הלימודי והחינוכי שנוצר מכך שהם משתפים פעולה עם ילדים ומעלימים עין שיש ברשותם סמארטפון במקרה הטוב או רוכשים אותו עבורם במקרה הפחות טוב.

בפנימיות אחרות אין הקפדה על כך שהנערים לא יחזיקו ברשותם סמארטפון, אבל כן מקפידים על כך שהסמארטפון יהיה מוגן בתוכנות סינון. במישור של של פגיעה בשעות השינה יש נסיונות מסוימים ליצור תחרויות ותמריצים לגרום לנערים להתנתק מהסמארטפון בשעות הלילה, ללא הצלחה גדולה. לדעתי צריך לעבוד תוך כדי שיתוף פעולה בין התלמידים, ההורים ובית הספר לא רק במובן המשמעתי של האכיפה, אלא גם באספקט ההסברתי. מפני שאז כל הגורמים המעורבים בדבר יבינו את ההשפעות השליליות שיש לשימוש בסמארטפונים. המוטיבציה שלהם לפעול תוך כדי שיתוף פעולה תהיה גדולה יותר, כיוון שהרבה פעמים לא נעשים מספיק דברים, מפני שלא מכירים בחומרת הבעיה. אבל ברגע שכל הגורמים המעורבים יהיו מאוחדים עם החלטה משותפת של למשל, הפקדת הטלפונים אצל המדריך או אצל ההורים משעה מסוימת בערב. כל זה נובע מההבנה שאי אפשר כיום למנוע מהנערים לגמרי שימוש בסמארטפונים מפני שהם הפכו לכלי חברתי מהמדרגה הראשונה, בו נקבעות פעולות חברתיות ומי שאין לו כזה מכשיר הוא בעצם מבודד חברתית, אבל זה נושא בפני עצמו.

כלי נוסף שאפשר להשתמש בו הוא אפליקציות שמנטרות את כמות וזמני השימוש במכשיר. היתרון בהיעזרות בפלטפורמה שכזאת, היא העובדה שזה מציב מראה מול הנער שממחישה בפניו את הבעיה שהוא ניצב בפניה, להבדיל ממחנך או הורה שנראה בעיניו כמטיף חיצוני שלא יכול להזדהות איתו ואז הוא יכול לפטור אותו בכך שהוא מציג טענות לא מבוססות והוא לא מכור שמו שהוא טוען. כמו כן, כשאתה יודע שיש מעקב אחרי הפעולות שלך, אתה נעשה הרבה יותר מודע אליהם. אפשר להשתמש בכלי הזה בעזרת תמריצים חיוביים שיקבעו על פי מי שנמצא אצלו שימוש מופחת או הורדה ניכרת בשימוש. אפשר גם להשתמש בענישה מסוימת למי שעבר רף מסוים של שימוש. לדעתי הכי מומלץ הוא לעשות מעין שילוב של שניהם, במעין שיטת המקל והגזר.

אפשר לומר, מהפכת המסכים, שהתחילה לפני כמה שנים ואנחנו נמצאים בשיאה, כבר לא עוברת מתחת לרדאר רובנו כבר מכירים את יתרונותיה. אך גם מבינים יותר טוב גם את השפעותיה השליליות. למרות שאנחנו למדנו להכיר את ההשפעות האלה, אנחנו לא תמיד חושבים שיש מה שאפשר לעשות בנידון וגם אם כן, הרבה פעמים אנחנו לא יודעים מה ניתן לעשות. נכון זה לא קל ומכיל אתגרים לא פשוטים מכיוון שבעצם גם ייתכן שרובנו ההורים והמחנכים מכורים ברמה כזאת או אחרת. אבל הראנו שכן יש דרכים לפעול שכולן מבוססות על שלושה הקודקודים: הורים, מוסד חינוכי ותלמידים. גם אם זה נשמע בנאלי זה הבסיס לכל פתרון שנוכל להציע על מנת ליצור פתרון מקיף ויעיל, שגם כולם יהיו מרוצים ממנו.