**The following Hebrew article discusses 2 separate approaches to education demonstrated in the Torah portion “Vayishlach.” One approach closes students away from society, protecting them from its dangers, while the other is more open, thus leaving them open to being hurt. The article examines both approaches in an attempt to decipher which is preferred based upon the outcome of the story of Dina, the daughter of Jacob.

The article was initially published on the Schecter Institute’s blog. Click here to view the original.**

ההתלבטות עד כמה ראוי לחשוף ילדים רכים למציאות המורכבת והלא־תמיד “סטרילית” משתקפת בפרשת השבוע “וישלח”. כל מי שעוסק בחינוך בדרך זו או אחרת יודע שיש שתי גישות מרכזיות בחינוך: החינוך “המגונן” משתדל למנוע חשיפה למידע בעייתי ומטיל הגבלות מחמירות על פעולות פשוטות כמו צפייה בסרטים, גלישה באינטרנט וכדומה, ואילו החינוך “המאפשר” מודע לסכנות של חשיפת־יתר אך מעדיף להכין את הילד ולהכשירו לקראת “החיים” הכוללים גם רוע, כדי שלא יופתע או ייתפס לא מוכן בהתמודדותו עם מצבים מסובכים

בפרשת וישלח מסופר על חזרתו של יעקב לארץ כנען לאחר גלות שארכה כעשרים שנה. כזכור, יעקב נמלט מכנען מחשש שאחיו עשו יתנקם בו לאחר שיעקב גנב ממנו את הברכות. כעת הוא חוזר לכנען מלווה במשפחה גדולה – ארבע נשותיו ושנים עשר ילדיו – אחד עשר בנים (לפני הולדת בנימין) ובתו היחידה דינה.

לשמע הידיעה כי עשו בא לקראתו יעקב מתמלא חשש ומתכונן למפגש: “וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק”. המספר “אחרעשר” מעורר קושי טקסטואלי; אומנם בנימין טרם נולד, אך היכן דינה בת יעקב המוזכרת בפרשה הקודמת ובפרשה הבאה?

רש”י שחי במאה ה־11 מיישב את התעלומה במדרשו: “וְדִינָה הֵיכָן הָיְתָה? נְתָנָהּ בְּתֵבָה וְנָעַל בְּפָנֶיהָ, שֶׁלֹּא יִתֵּן בָּהּ עֵשָׂו עֵינָיו”. יעקב “סגר את בתו” בתוך “תיבה” כדי שאחיו לא יראה אותה ויחשוק בה. אך הדרשן, שפתר “בקלות” את הקושי המספרי, מוסיף ביקורת חריפה על התנהגותו של יעקב: “וּלְכָךְ נֶעֱנַשׁ יַעֲקֹב שֶׁמְּנָעָהּ מֵאָחִיו, שֶׁמָּא תַחֲזִירֶנּוּ לַמּוּטָב, וְנָפְלָה בְּיַד שְׁכֶם”. מכיוון שיעקב מנע אותה מאחיו היא נתפסה בידי צעיר אחר שחשק בה ואנס אותה: “וַתֵּצֵא דִינָה לִרְאוֹת, בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר, הַחִוִּי–נְשִׂיא הָאָרֶץ; וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ”.

הסבר זה עורר את כעסו של פרשן מסורתי מודרני, משה ליב שוחר, שחי בירושלים בסוף המאה ה־19. באותם זמנים התנהל בירושלים מאבק חינוכי מר בין בני היישוב הישן החרדי־שמרני שדגל ב”סגירות” לבין בני הישוב החדש שדגלו בחינוך מודרני ובחשיפה לאומנות ולתרבות. אנשי הישוב הישן החרימו את בית הספר המודרני הראשון “למל” ואחר כך את האוניברסיטה העברית. על רקע זה שאל משה ליב שוחר “וכי בשביל הספק שמא תחזיר דינה את עשו למוטב היה לו ליעקב לסכן את נפשה וליתנה לו לאישה?!” איך אפשר לבוא בטענות לאבא שמגונן על בתו מפני “טיפוס שלילי” רק בגלל הסיכוי “שמא תחזירנו למוטב”? האם מוצדקת הטלת עונש כה אכזרי על החלטה סבירה להגן על הבת?

הסברו של משה ליב שוחר המופיע בספרו “אבני שה”ם” נראה כלקוח מעולם הפולמוסים של החינוך בתקופתו: “ויתכן לבאר דהנה שני דרכים עומדים לו לאדם בחינוך בניו ובנותיו; האחד חינוך סגור – להסתגר בתוך תחומו בשמירה קפדנית שלא יהי’ להם שום שיח ושיג עם העולם שחוצה להם והאחד חינוך פתוח – שיבואו במגע עם העולם החיצוני, וידעו הבנים ויכירו כי העולם תוהו הוא, ואין להם להימשך אחריו”. אלא שלדבריו הטעות של יעקב הייתה שהוא לא היה עקבי; במפגש עם עשו הוא נעל את דינה “בתיבה” ואילו את המפגש עם שכם הוא איפשר: וַתֵּצֵא דִינָה (מהתיבה), לִרְאוֹת, בִּבְנוֹת הָאָרֶץ” וכך התרחש המשבר.

על פי משה ליב שוחר שתי הגישות החינוכיות לגיטימיות ולכל שיטה יש יתרונות וסיכונים. אך דבר אחד הוא קריטי; דילוג מגישה לגישה ומעבר חד מחינוך סגור לחינוך פתוח ולהיפך יכול לגרום למשבר. הביקורת כנגד יעקב היא שהוא לא הכין את בתו למעבר מחינוך מגונן לחינוך פתוח ומתירני.

גם אנחנו במאה ה־21 יכולים להוסיף נדבך פרשני מודרני ולשאול מדוע דינה נענשת על טעויות אביה? מדוע אשמת האונס מוטלת על דינה ועל הוריה?

ארבעה נרטיבים סובבים סביב פסוק אחד: המקרא מתמקד בנרטיב של שנים עשר בני יעקב (שנים עשר השבטים) בלי כל כוונה לקפח את דינה; רש”י במאה ה־11 מוטרד מבעיית הנישואין האליטיסטיים או מהחינוך האליטיסטי בזמנו ולכן מצטט מדרש שמבקר את יעקב על “סגירותו”; הפרשן מהמאה ה־19 היה מוטרד מהקונפליקט בין שתי שיטות החינוך אך בעיקר מסכנת חוסר העקביות בחינוך הילדים; ואילו אנחנו מוטרדים משאלת המתח המתמיד בין מתן “חופש” לילדינו לבין תחושת “אשמה”. פרשת וישלח והשאלה “להיכן נעלמה דינה” קוראות לנו להתבונן לרגע בעצמנו ולשאול האם אנחנו שלמים עם גישת החינוך שבחרנו לחנך באמצעותה את ילדינו או את תלמידינו והאם אנו עושים את עבודתנו נאמנה.

ד”ר יאיר פז הוא מרצה בכיר ללימודי ארץ ישראל במכון שכטר. הוא עשה את עבודת הדוקטורט שלו בלימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן. פרסומיו האקדמיים מתמקדים בצפת כעיר קדושה במאה ה16; ירושלים וסביבותיה בתקופת המנדט ובמהלך שנותיה הראשונות של מדינת ישראל. מחקריו נסובים גם כן אודות השכונות הראשונות מחוץ לחומות; המורשת הארכיטקטונית של שכונות ערביות שננטשו בזמן מלחמת העצמאות. בתחילת דרכו הדריך נוער בסיכון, ועבד בכפר נוער.

המאמר פורסם לראשונה באתר מכון שכטר למדעי היהדות בתאריך  22 בנובמבר 2018