**The following Hebrew article discusses the different groups found within the secular Israeli society, and how it is important to understand these groups in order to properly approach Jewish studies, something that these groups do in fact desire.

This article was initially published on the Schechter Institute blog. The original can be found here.

**

שאלת הלגיטימיות והחשיבות של לימודי היהדות בחינוך הכללי עולה ומבצבצת כל כמה שנים מאז הקמתה של מדינת ישראל, אם כתוצאה מיוזמות ממלכתיות המתיימרות לקדם נושא זה [כמו תוכנית “התודעה היהודית” של השר זלמן ארן באמצע שנות ה-50 או המלצות ועדת שנהר שאומצו על ידי השר רובינשטיין באמצע שנות ה- 90] ואם כחלק מדיון חינוכי ציבורי המלווה את מערכת החינוך מראשית הקמתה.

מאמר זה מבקש להיות חלק מהשיח החינוכי המתקיים סביב שאלה זו ולהציג בפני הקורא, טקסונומיה עדכנית של גישות אפשריות לחינוך יהודי בחינוך הממלכתי.

השאלה שתעסיק אותנו ועליה ננסה לתת תשובות במסגרת המאמר המוצע היא: אם נכיר בכך שהיהדות הקלאסית, על ביטויה השונים, הנה במהותה מערכת של אמונות, דעות וריטואלים המניחים את קיומו של אל שברא את העולם, נתן את תורתו ואת מצוותיו ועתיד לגאול את עמו באחרית הימים, ובשפה פשוטה,אם היהדות הנה במהותה ובעיקרה מערכת דתית, האם יש לה מקום במערכת החינוכית של המרחב החילוני? ואם כן, על איזה צורך אמורים לימודי היהדות במרחב החילוני לענות? לימודי היהדות במרחב החילוני, לשם מה?

בחלקו הראשון של המאמר, נבקש לתאר בקצרה את רצף הזהויות היהודיות המצויות בקרב הציבור הממקם את עצמו ב”מרחב החילוני” ושולח את ילדיו לחינוך הממלכתי. בהמשך, נציג טקסונומיה אפשרית של גישות לחינוך יהודי המתאימות לציבור זה.

למען הגילוי הנאות, יאמר שכותב שורות אלה אימץ ללא סייג את גישתו של פרופ’ ישעיהו (צ’רלס) ליבמן בדבר הצורך לפתח בחברה הישראלית את מה שהוא כינה “יהודיות חילונית” [secular jewishness] מודעת לעצמה ופעילה במאבק התרבותי המתקיים בדורנו לעיצוב פני החברה הישראלית. גישה זו אמורה למלא את החלל התרבותי-רוחני שהמאבק בין אורתודוקסיה דתית לאורתודוקסיה חילונית יצר במהלך השנים ולצקת בתוכו תכנים, כיוונים, וערכים שישקפו נאמנה רוח של ישראליות יהודית מודרנית ויבטיחו את המשך יהודיותה של מדינת ישראל הדמוקרטית.

טקסונומיית הגישות האפשריות לחינוך יהודי במגזר הממלכתי שנציג בהמשך אמורה לחזק “יהודיות חילונית” זו.

א.ממי מורכב “המרחב החילוני”?

המחקרים של מכון גוטמן1בשני העשורים האחרונים והעמקתם על ידי ישעיהו [צ’רלס] ליבמן2 ז”ל בעשור האחרון, חשפו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שבניגוד לדעה שרווחה שנים רבות, החברה היהודית בישראל איננה חברה פולארית המתחלקת בין חילוניים לדתיים אלא חברה המורכבת מרצף של זהויות יהודיות ורצף של התייחסויות כלפי היצירה התרבותית והרוחנית של עמנו במהלך הדורות. לפי אותם מחקרים, רוב רובו של הציבור היהודי ממקם את עצמו בתווך שבין שני הקטבים – הדתי והחילוני – בתוך מרחב אותו כינה ליבמן “המרכז הנשכח” [The Forgotten Center]. לדעת ליבמן, אופייה היהודי של מדינת ישראל ייקבע על פי מה ש”מרכז נשכח” זה יחליט לעשות מהרכיב היהודי שבזהותו וביכולתו לפתח “יהודיות חילונית” [secular jewishness].

ליבמן טוען שאכן בעבר, הייתה המסורת הדתית, התוכן המרכזי של התרבות היהודית. אולם, ניוונה של הדת, חוסר יכולתה לגייס ביעילות את העם כפי שעשתה בעבר, וכישלונה להתמודד התמודדות של ממש מול האתגרים החדשים הם שהצמיחו את הצורך בגרסה חילונית של היהודיות. לפיכך, המאמצים לחילונה של היהדות אינם ניסיונות לבטל את העבר היהודי הדתי או להתנער ממנו אלא חתירה להמשך הקיום בתוך מסגרותיו, דפוסיו ומרקמו המוכר אולם בשפה עכשווית שונה ורלוונטית לבן זמננו. היהודיות החילונית אם כן היא המשכה של היהדות והתחדשותה.

בשנות חייו האחרונות, שקד ליבמן על פענוח הקבוצות המרכיבות “מרכז נשכח” זה ואיתר לפחות שלוש קבוצות בעלות אפיונים מובחנים:

הציבור הפוסט אורתודוקסי: ציבור זה החל למעשה את מסעו אל מחוץ לעולם האורתודוקסי והביטוי הראשון לכך הוא חיפוש מערכת חינוכית אלטרנטיבית לממ”ד ולמסגרות החינוך העצמאי. אנשים השייכים לקבוצה זו הם בעלי יחס ביקורתי לפסקי ההלכה, נוקטים בגישה ריבונית כלפי הדת. הם מקבלים על עצמם את מעמדו של הרב אך בכל זאת מתקשים לבטל את הכרעת מצפונם והגיונם מפני פסק הלכה3. יעקב (ג’קי) לוי תייג ציבור זה כ”יושבי הספסלים האחוריים של בתי הכנסת”.
לעניינינו, הדבר החשוב הוא שחלק מציבור זה עשוי לשלוח את ילדיו למסגרות החינוך הממלכתי ולצפות ליחס משמעותי כלפי החינוך היהודי המוענק להם” בתחום החינוך היהודי4.
הציבור הדתי הליבראלי: ציבור זה, המורכב לרוב ממשפחות רפורמיות וקונסרבטיביות, עדיין שולי במדינת ישראל אבל הולך וגודל ואין הוא מוצא את מבוקשו החינוכי, בחינוך הממ”ד ובמסגרות הרגילות של החינוך הממלכתי אליהן לרוב נשלחים ילדיו. קבוצה זו נוטה להיות מעורבת מאוד בעשייה הבית ספרית ולתבוע שיפור ניכר במעמדן של מקצועות היהדות בבית הספר ושינוי מהותי באקלים ובאורחות החיים הבית ספריים בכיוונים יהודיים יותר.
הציבור המסורתי ספרדי: מבחינת ההיקפים שלה, קבוצה זו משמעותית מאוד. היא רוכשת כבוד רב למסורת הדתית, אם כי לא נצמדת באדיקות לאורח החיים הנורמטיבי שההלכה מחייבת. אורחות החיים של חברי קבוצה זו מסתמכות יותר על נאמנות למנהגים המשפחתיים והקהילתיים (“מסורת בית אבא”) מאשר על ספרי ההלכה.

מבקשי דרך: על קבוצות אלו, הוספנו במהלך שנות עבודתנו בשדה החינוך בישראל קבוצה נוספת אותה כינינו “מבקשי דרך”. קבוצה זו אינה מורכבת ממה שנהוג לקרוא היום “דתלש”ים” [דתיים לשעבר], מדתיים ליבראליים, או מיהודים שגדלו במשפחות מסורתיות אלא המאפיין המרכזי שלה היא היותה ישראלית-שורשית ונטולת חוויה יהודית מוקדמת מסוג אחר. קבוצה זו מחפשת אפיק התחברות

“לא-ממסדי” למורשת היהודית ולעולם היהודי5 והיא זו הממלאת לרוב את בתי המדרש החילוניים.

ליד ארבע קבוצות אלו המרכיבות לרוב את “המרכז הנשכח” עליו מדבר ליבמן, עלינו להוסיף כחלק מהמרחב החילוני קבוצה שלמה בעלת תרבות צרכנית-מערבית המגלה במקרה הטוב אדישות למסורת היהודית ולעתים קרובות אף עוינות לה. תומכיה הקיצוניים נמנעים מקיום כל מנהג וטכס של המסורת היהודית

קבוצה זו מורכבת מצאצאי מייסדי התרבות העברית החילונית של תקופת היישוב וראשית המדינה אבל בשונה ממנה, היא נטולת ידע, יצירתיות, מרדנות, ורצון לעצב מחדש את היהדות. היא אדישה לכל דבר יהודי.

אם אנו מקבלים את ההנחה שמערכת חינוכית צריכה להיות רגישה לצפיות המשפחות השולחות את ילדיהם אליה, הרי שתיאור זה של הקבוצות המרכיבות את “המרחב החילוני”, אותו מרחב השולח את ילדיו לחינוך הכללי – והבנת ציפיותיהן מחינוך יהודי הנם בעלי חשיבות עליונה בבואנו להציג את הטקסונומיה של גישות אפשריות לחינוך יהודי בבית הספר הממלכתי בישראל.

ב.טקסונומיה של גישות לחינוך יהודי במרחב החילוני:

הגישה הפינומינולוגית– חינוך יהודי כידע עולם הומניסטי: גישה זו נוסחה וגובשה לראשונה על ידי חוקר מדעי הדתות הבריטי Ninian Smart באמצע שנות ה-61950. לדעתו, מטרתם של לימודי הדת בחינוך הממלכתי נועדו להביא את הלומדים עד למפתן התופעה הדתית מבלי להכניסם אל תוך התופעה. הציפייה הייתה ללמוד על הדת ולא מהדת. אם נאמץ את עיקרי גישתו וניישם אותה על המציאות הישראלית, נוכל לקבוע שעל פי גישה זו, מטרתם של לימודי היהדות במגזר הממלכתי תהיה להביא את התלמידים להתבונן מבחוץ על התופעה הדתית בכלל, ועל ביטויים השונים והמגוונים של הדתיות היהודית בפרט, מבלי להביא אותם להתנסות באופן בלתי אמצעי בחוויה עצמה. כל מטרתו של החינוך היהודי יהיה להביא את התלמידים לדעת משהו על היהדות כפי שניתן להביא אותם לדעת משהו על האיסלאם, הנצרות או הבודהיזם. התוצר המצופה מגישה חינוכית זו הוא בוגר בעל ידע ללא זיקה אישית ותחושת שייכות.
הגישה התרבותית- חינוך יהודי כתשתית לתרבות לאומית: מאמצת את גישתו הבסיסית של אחד העם שגייס את הדת היהודית לשירותה של הציונות וראתה בדת היהודית תרבותו הלאומית של העם היהודי. בשונה מן הגישה הפינומינולוגית המעמידה את הלומד מרוחק מן התופעה הנלמדת, הגישה התרבותית מזמינה את התלמיד לנכס לעצמו חלק מהיצירה התרבותית והרוחנית של עמו לדורותיו, לצבור ולמפות ממנה את מה שהוא ימצא לנכון, לפרש אותם מחדש, לצור מחומריה הגולמיים תכנים חדשים הנותנים מענה לשאלות הדור, ולמסרה לדור הבא. התוצר המצופה מגישה חינוכית זו הוא בוגר המשלב ידע בתחום היהדות עם תחושת שייכות, המשכיות ומחויבות תרבותית.
הגישה הערכית- חינוך יהודי כחינוך לערכים: רואה בלימודי היהדות פלטפורמה נוחה לעסוק בחינוך לערכים. לפי גישה זו, תלמיד בעל אוריינות יהודית לא נבחן על סך ידיעותיו אלא גם – ואולי בעיקר- על מערכת דעותיו. גישה זו מבקשת לקבוע לא רק מה שאדם יודע אלא מה הוא, מה טיבו, דפוסי התנהגותו ושאיפותיו המוסריות. התוצר המצופה מגישה חינוכית זו הוא בוגר שנחשף לערכי היסוד של היהדות בתחום שבין אדם לחברו ומעצב את חייו לאור ערכים אלה.
הגישה האתנית-חינוך יהודי כחינוך ל”עמיות”(peoplehood): סוברת שבכוחו של החינוך היהודי לטפח תחושת שייכות ומחויבות לעם היהודי ולצור תודעת “קשר שבטי” בקרב המתחנכים. היא רואה ביהדות עובדה היסטורית ובעם היהודי קבוצה שקיומה ההיסטורי הרציף נובעת מזיכרונות, לשונות, גורל וציפיות משותפים. הקשרים בין הדורות של העם מבוססים על רגש השתייכות למשפחה אחת. אחרי השואה ולאור האיומים הרובצים לפתחה של מדינת ישראל ושל חלק מתפוצות ישראל, טיפוח ההכרה בשותפות המוצא, שותפות במעמד הקיומי שותפות הגורל והיעוד הם מפתח לאחדות האומה וליכולתה לשרוד ולהתגבר על האיומים המסכנים את המשך קיומה. טיפוח התחושה בקרב יהודי התפוצות ומדינת ישראל כי “אחים הם”, הכרחי למניעת תהליך הולך ומעמיק של התנכרות הדדית בין שתי הקהילות. רק טיפוח מכוון של יניקה ממקורות השראה משותפים ושותפות בחוויות ערכיות זהות יקיימו את תודעת האחדות של הפזורים. התוצר המצופה מגישה חינוכית זו הוא בוגר בעל תחושת אחריות להמשך קיומו הפיזי והרוחני של העם היהודי ולחיזוקו על ידי קירוב לבבות בין יהודי ישראל ויהודי התפוצות.
הגישה הרוחנית – חינוך יהודי כאמצעי להתפתחות הרוחנית של התלמידים: הדוגלים בגישה זו טוענים שכל אדם באשר הוא אדם נמשך לשאלות על משמעות החיים , מקור החיים , תכלית החיים וכדומה. כמו כן, כל אדם שואף להכיר את עצמו, את מבנה נפשו, כמיהותיה, חרדותיה ותקוותיה. העיסוק בשאלות אלה הוליד יצירות רוחניות בקרב כל העמים שמצאו לרוב את ביטויים בספרות הדתית שלהם. כך גם קרה בעם היהודי: “ארון הספרים היהודי” הקלאסי הנו אוצר גנוז של התמודדויות עם שאלות ברומו של עולם על מהות ותכלית החיים, על הדרך לבנות חיים של משמעות וכדומה. תלמידים המתחנכים במרחב החילוני לא תמיד נחשפים לשאלות כגון אלה ומפגש מודרך וזהיר עם חלק מהיצירות הקלאסיות שהניבו חכמי ישראל במהלך הדורות עשוי לזמן חשיפה שכזו ולהעשיר את יכולת המתחנך להיות שותף לשיח על נושאים “ברומו של עולם”, כולל שאלות נוקבות על אלהים. התוצר המצופה מגישה חינוכית זו הוא בוגר בעל רגישות רוחנית השואב את מקורות ההשראה שלו, בין היתר, מארון הספרים היהודי והמסוגל לקיים שיח אינטליגנטי בסוגיות שברומו של עולם ואף לתת מקום של כבוד לרוחניות בעיצוב חייו ואישיותו.

סיכום

במה הבנת רכיביו של המרחב החילוני והכרת הטקסונומית של גישות לחינוך יהודי עשויה לסייע בידי המחנך הפועל בחינוך הממלכתי והמבקש לשדרג את מעמדם של לימודי היהדות בבית ספרו? במספר דברים מרכזיים:

א.תיאור רצף הזהויות היהודיות המאפיינות את הציבור השולח את ילדיו לחינוך הממלכתי הכללי מגלה שבניגוד לדעה הרווחת, רוב ציבור זה מצפה לייחס משמעותי ורציני יותר ללימודי יהדות.

ב.פריסת טקסונומית הגישות לחינוך יהודי מבהירה שחינוך יהודי איננו משרת רק את צרכיו של הציבור הדתי אלא שיש בכוחו לתרום תרומה של ממש להתפתחותו התרבותית, הערכית, הרוחנית והזהותית של הלומד בחינוך הכללי.

ג.הבנה בהירה יותר של ציבור היעד אליו מופנות התכניות החינוכיות “מכוונות יהדות” שבית הספר מבקש לשלב תאפשר הלימה בין צרכי ההורים וציפיותיהם לבין אופי החינוך היהודי המוצע בבית הספר. ככל שההלימה תהיה גדולה, כך יפחתו ההתנגדויות ויגדלו הסיכויים להפוך את ההורים לשותפים מלאים בתהליך חינוכי זה.

ד.הגדרה ברורה יותר של מטרות החינוך היהודי בבית הספר תאפשר בחירה מושכלת יותר של חומרי הלמידה, הגופים המתערבים, שיטות ההוראה ודרכי הערכת הישגי בית הספר במימוש יעדיו.

ה.השיח הציבורי סביב לימודי היהדות במגזר החילוני הנו לרוב דל, רדוד ושטחי. המודל המוצע מאפשר, לעניות דעתי, קביעת פרמטרים ברורים לקיום שיח זה ובכך עשוי לתרום להעמקתו.

הערות:

הכותב הוא מנכ”ל קרן תל”י [תגבור לימודי היהדות] ארגון הגג של רשת בתי ספר תל”י בישראל.

1) לוי, ש’, לבינסון, ח’, כץ, א’ (תשמ”ה). אמונות, שמירת מצוות ויחסים חברתיים בקרב יהודים בישראל. ירושלים: מכון גוטמן. הנ”ל (תשס”ב). יהודים ישראליים: דיוקן- אמונות, שמירת מסורת וערכים של יהודים בישראל 2000. ירושלים: מכון גוטמן.

2) *ליבמן, ישעיה (תשס”ג). מלחמת התרבות בישראל – מיפוי מחדש. http://www.7th-day.co.il/medina/milhemet. הנ”ל וזיסר, ב’ (תשס”ד). לבחור בחיים, אסטרטגיות לעתיד יהודי. רמת-גן: מכון שלום הרטמן, אוניברסיטת בר-אילן, והוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ’ 163-186. *Liebman. C. and Susser, B. (1997). The Forgotten Center: Traditional Jewishness in Israel. Modern Judaism, 17, 210-220.

*Liebman, C. (1999). Secular Judaism and Its Prospects (, pp. 29-48). in D. Urian and E. Karsh, In Search of Identity: Jewish Aspects in Israeli Culture. London: Frank Cass.

3) לתיאורים מרגשים של הלכי הרוח של אנשים הממקמים את עצמם במקום הזה ראה: חנוך דאום, אלהים לא מרשה [2007]; דוד זיסר, לבחור בחיים, עמ’ 16-18.

4) ניתן לקרוא תיאור מרגש של עולמו הפנימי של פוסט אורתודוקס ב: ליבמן וסיזר, לבחור בחיים, עמ’…

5) על המניעים האפשריים של התנהגות זו עיין: לזר, קרביץ וקדם-פרידריך, המוטיבציה להתנהגות דתית בקרב יהודים בעלי זהויות דתיות שונות, מגמות, מג, 2004, עמ’ 287-306.

6) על הגותו ופעלו של נינין סמרט ראה: Barnes, L. P. (2000). Ninian Smart and the Phenomenological Approach to Religious Education. Religion, 30, pp. 315-332

ד”ר איתן שיקלי עומד בראש קרן תל”י (תגבור לימודי יהדות) הפועלת בבתי הספר והגנים הממלכתיים בישראל ומרצה לחינוך יהודי במכון שכטר למדעי היהדות.

המאמר פורסם לראשונה באתר מכון שכטר למדעי היהדות בתאריך 21 בנובמבר 2007